סיפורו של מארק סטונוול, אביר התקווה, כפי שסיפר אותו בנאום לצבא על סף התפרקות, ערב קרב שנראה חסר סיכוי מול צבא אויב ענק, המורכב מעשרות אלפי מפלצות ויצורי שאול :
כפי שאתם ודאי יודעים נולדתי בשם מארק לבית סטונוול. איני חושב שיש צורך לספר על משפחתי ובניה ועל פועלם המפואר. עשרות היסטוריונים, סופרים ומשוררים עשו זאת טוב ממני. איני חושב גם, שעליי לתאר את שנותיי הראשונות בבית אבי. לא מפני שאני ממעיט בחשיבותן, אלא מפני שכל מה שאתה הקורא תוכל לדמיין עליהן, כנראה נכון. גודלתי לפי מיטב המסורת של משפחתי, כבן נאמן לה ולעקרונותיה הידועים לכל.
גם על קורותיי מאז הפכתי לאביר התקווה אין בכוונתי לדבר כאן. רבים האנשים שהיו עדים לקורות אלה ולתוצאותיהן. עדים אלה מוסמכים וראויים לספר על-כך יותר ממני, שכן אני בעוונותיי הייתי עסוק בעשייה ולא תמיד ראיתי את התמונה לאשורה.
הדבר האחד שאני רוצה לספר עליו הוא על הולדתי השנייה. לא זאת הגופנית, הראשונית, אותה עובר כל אדם. אלא זו הנפשית, הרוחנית שהפכה את הראשונה לבעלת משמעות אמיתית.
כשעזבתי את בית אבי בגיל 16, לא הייתי אלא נער צעיר ופוחז. לוחם מעולה ומיומן גופנית ונפשית, כראוי לבן סטונוול, אך אם זאת חסר דרך. למרות החינוך שקיבלתי לא הצלחתי באמת לקבל עליי את דרכה של המשפחה. זאת נראתה לי אז כמשהו, רציני מידי, קשה מידי ומרוחק מידי מכל מה שהייתי או חשבתי שהייתי. וכך, מספר חודשים נדדתי בדרכים, מחפש את מזלי, מתפרנס מכישורי הלחימה שלי. עברתי הרפתקאות רבות אך אף לא אחת הראויה להיזכר, לא כל שכן להיות מועלית על הכתב. ואז נפלתי בשבי באלפים האפלים ונלקחתי לממלכתם בלב האדמה.
בהיותי צעיר וחזק ומיומן בלחימה, הפכתי לעבד בידור - גלדיאטור. דרך הייתה לאפלים, לשבור את עבדיהם, גופנית ונפשית בכל דרך אפשרית והגלדיאטורים סבלו יותר מכולם. במשך חודשים, נכלאתי, הורעבתי, הולקיתי, סוממתי, הומתתי והוחייתי שוב ושוב, נכלאתי כחיה בכלובים עם שוכנים שאת שמם איני יכול להעלות על דל שפתיי עד היום מרוב האימה.... שום דבר שאומר או אגיד לא יכול להתקרב לגודל הזוועה שחוויתי שם.
לאחר כמעט שנה הורדתי לדרגת כמעט חיה, והוחזקתי ככזו רק לצורך שעשועיהם של האפלים. מידי פעם היו מוציאים אותי ואת שכמותי לזירה. שם תחת השפעת סמים אולצנו להילחם כחיות טרף חסרות מעצורים. אולי היה זה החינוך שקיבלתי, אולי חסד מלאכי, אולי דבר אחר שאיני מבינו, אבל בתוך תוכי הצלחתי לשמור על צלם אנוש. בתוך האמוק הרצחני של הזירה ושנת הסמים ההזויה בה הייתי שרוי מחוצה לה, נשאר שמץ קטן של תודעה. כזרע הטמון באדמה הסובלת משנות בצורת ארוכות מחכה לטיפת מים כדי לפרוץ ואז.....
פרצופים, זה הדבר הראשון שאני זוכר, פרצופים. בני תבונה ותרבות, שהפכו ליצורים שנלחמתי בהם בזירה, היו עד אותו רגע דברים לא מוחשיים, שיש להשמיד ולהרוג בכל דרך אפשרית. באותו רגע כשאני נגרר מהזירה פצוע ושותת דם ראיתי על פניהם פרצופים. בימים שאחר כך טיפחתי את הכרתי החדשה.
ככל הנראה פיתחתי חסינות מסוימת לשיקויי האלפים, ואני מודה למלאכים שעל אף מצבי, הייתה בי התבונה להעמיד פני מסומם בכל פעם ששומרי בדקו את מצבי. ידעתי שהם יגלו זאת במהרה והמכשול הגדול הייתה הזירה. אולם עינוייהם של הרשעים עמדו לי לעזר. בכל פעם שהוכנסתי לזירה אילצתי עצמי לזכור כל רגע ורגע של פחד, כאב, זעם ושנאה - נתתי לאלה להשתלט עלי, לפרוץ החוצה, להישפך כנהר וכך נכנסתי לאמוק של הרג והשמדה, בדיוק כמו זה שהייתי בו תחת השפעת השיקויים.
אם הזמן שליטתי העצמית השתפרה בזירה ומחוצה לה. בזירה למדתי לשלוט בזעם המתפרץ, להצית אותו כלאחר יד, בשניות, ואם זאת תמיד להשאיר בידי מידה של שליטה המאפשרת לכבותו. יכולת זאת אפשרה לי למצוא בעצמי כוחות גופניים ונפשיים שלוחמים רגילים חזקים ומוצקים ממני לא יכלו להפגין. מחוץ לזירה מצבי השתפר גם כן, כשהתחלתי לשמוע ולראות את סביבתי כאדם רגיל שכל חושיו בידיו. החודשים חלפו. שוביי עוד לא גילו כי למעשה השתחררתי משליטתם. וכעת לא נותר לי אלא להשלים את המלאכה ולהשתחרר גם בגופי.
ליקטתי קולות, מראות, שברירי מבטים. אט אט גיליתי כי בין הגלדיאטורים יש כמה שניצוץ החיות לא נטש את עיניהם. היום אני מבין כי אני היחיד שחשתי בכך, כי אם האלפים האפלים היו רואים אותו ודאי היו מכבים אותו מיד. בדרכים לא דרכים יצרתי עם חלקם קשר, כשאני חודר דרך שריון הכאב והיאוש הסובב אותם. למדתי את שמותיהם, את עברם, את כישוריהם. יחד התחלנו אוספים מידע, מתכננים, מתכוננים ויותר חשוב מקווים.
ואז הגיע היום. קרב גדול בזירה בו השתתפנו כולנו. ממעל ביציע ישבה מלכת האפלים ולצידה שומר ראשה - מינוטאור אדיר ממדים. היה זה עבד אישי ומיוחד. לוחם כביר בעל כישורים וכוחות שעד אז ומאז לא הכרתי. שמענו עליו מהציטוטים לשומרים. נראה שעינויינו היו בטלים בשישים לעומת מה שעבר. עיניו היו ריקות לחלוטין. אפילו אני לא הצלחתי לראות בהם מאום מלבד יאוש ותכלית קרה היוצאת ממנה - לשמור על המלכה, אדונית גופו ונשמתו.
לא אכביר מילים על הקרב שהתרחש. אין קרב אחד הדומה למשנהו, אך שוני זה הוא עניינם של המומחים המעוניינים בכך. כל השאר הוא הרג, כאב זעם ומוות והללו זהים לחלוטין. די בכך כי אומר שהרגנו את מרבית שומרינו, יצאנו מתחומי הזירה וכמעט הצלחנו לחדור את מעגל השומרים של המלכה. היה ברור לנו כי אם נצליח לפגוע בה תיווצר בהלה שתאפשר לנו לברוח מהעיר. מעגל השומרים נפרץ אך לא עמידתו של המינוטאור. לוחם אחר לוחם נהרג על ידיו בעוד המלכה מטילה עלינו את לחשיה. לחש אחר לחש הוטל לעברי - אש, קור, ברק הוטחו בגופי ומוחי כאחד, בניסיון נואש שלה למנוע ממני להנהיג את האנשים. מטח אחר מטח הדפתי בקושי והתקדמתי לעברה, תופס את מקום הנופלים ומעודד את הנותרים.
רגעם ספורים לפני מה שנראה כסוף, כשקולות תגבורת נשמעו מחוץ למקום, כשנותרנו רק שמונה עומדים על רגלינו, כשהצלחתי להגיע לטווח מכה מהמלכה, רק בכדי להיבלם על ידי מכותיו של המינוטאור, קרה דבר כי אפילו אני לא תיארתי כי יתרחש.... בעודי נאבק לשווא באחיזת ידו הימנית, ראיתי את גרזנו הענק מונף אל על ואת המלכה מטילה לחש אחד אחרון לעברי. באחת משתי הפעמים היחידות בחיי היאוש כמעט וניצח אותי כשמבטינו התלכדו....ואז זה קרה - ניצוץ של תקווה הופיע בעיניו המתות של המינוטאור. הגרזן לא ניחת על ראשי אלא שינה מסלול. במכה אחת הוטל ראשה של מלכת האלפים על האדמה, שרידי המשמר נפוצו לכל עבר, ואנחנו התחלנו רצים כאחוזי אמוק ושיכורי תקווה אל מחוץ לעיר.
גם את הקרב שהתרחש כעת אין טעם לפרט. כולם יודעים את כוחו של חיל מצב בעיר בירה של אלפים אפלים. כשהגענו אל אחד מהשערים הצדיים של העיר אפסו כוחותינו הגופניים והנפשיים. אפילו המינוטאור האימתני, כרע ונפל, פצוע מנטל הלחימה שלקח על עצמו, חי רק מכוח ההרגל הגופני, שכן כמידת כוחו ועוז לחימתו, כך הייתה מידת פציעתו.
הבטתי באנשים שאיתי, הסתכלתי החוצה אל החופש שכמעט השגנו, ואז חזרה אל העיר ואל קולותיהם של כוחות חדשים וטריים המתקרבים אלינו. כולם עמדו בקושי על רגליהם, כולם מלבד המינוטאור. בפעם השנייה בחיי כמעט ואחז אותי היאוש, אך באותו רגע הגיעה ההכרה וההבנה הגדולה מכל - לא הובסנו אלא ניצחנו! עצם המלחמה והמאבק ברשע הוא הניצחון האמיתי, אנו עמדנו בגבורה מול הפחד, הכאב והייאוש, ואפילו המוות לא ייקח מאיתנו ניצחון זה!
עודדתי את האנשים וניגשתי אל המינוטאור השרוע על הרצפה. מעולם לא ראיתי מישהו פצוע אנושות כל כך ועדיין חי - עצמות רגליו בצבצו משוקיו. יד אחת, עוותה משברים. כפת ידו השנייה רוסקה כליל והתמזגה עם כת הגרזן ודמתה לעיסת בשר מסביב לשיפוד אדיר ממדים. חצי תריסר חצים מורעלים היו נעוצים בבטנו וחזהו.ראשו נופץ כמעט לגמרי ועיניו יצאו ממקומן.
גל של חמלה שטף אותי. כרעתי לצדו ושאלתי לשמו. ידעתי כי לא יוכל להשיב בגלל מצבו אולם באותו רגע נראה היה לי שזאת הנחמה היחידה שיכולתי לתת לו. אלא שאז קרה דבר שלא פיללתי לו. נראה היה כי כוח זרם ממני אליו, רוחו שבה אליו והוא התרומם והביט בעיני. לסתו הייתה מרוסקת לגמרי וכך גם גורגרתו, ריאתו נוקבה בחץ. הקולות שיצאו ממנו דמו לחרחור לא מובן, אך למרות זאת התשובה שהשמיע לי הייתה הדבר הטהור, הנקי, הצלול והברור ביותר ששמעתי בימי חיי - "אני" אמר אז "חופשי". שנייה אחר כך הסתובב והחל מסתער לעבר הקולות המתקרבים, בעוברו על פני מנגנון השער, היכה בו והביא לסגירתו.
הסתכלתי סביבי, מן הראוי היה שאנסה לפרוץ את השער ולהצטרף אליו אך מבטי האנשים שכנעוני לא לעשות כן. הכרתי כל אחד מהם בשמו. לכולם היו יקירים ואהובים בחוץ והייתה זו ההזדמנות האחרונה לברוח. בפעם הראשונה והאחרונה בחיי הפניתי גבי לחבר נלחם ונסוגותי אל תוך האפלה.
חודשים נדדנו בעולם שמתחת, ניזונים משרכים ופטריות, מרווים צימאוננו משלוליות ובעיקר מתחבאים מיצורי המקום ובראשם האפלים שחיפשו אחרינו. פעם נוספת אדלג מעל פרק בסיפורי. העולם מתחת לאדמה עולמם של האפלים למיניהם מוכר וידוע לכל, על סכנותיו וזוועותיו הרבות מספור. אנחנו נדדנו בו פצועים גופנית ונפשית משבי ארוך ולאחר קרב נורא ולכן אני משוכנע כי תוכלו לדמיין את מצבנו שם. אולם מעל לכל הזוועות עמדה חוסר הוודאות הנוראה. לא ידענו היכן אנחנו ולא ידענו כיצד נוכל למצוא את הדרך החוצה, לחבריי נראה מצבנו חסר תקווה. אך אני לא נכנעתי לייאוש והמשכתי לעודד את רוח חבריי, כאשר אירע לנו נס נוסף.
בתוך האפלה היא התגלתה לעינינו. אם לא ראיתם את אינדירה מימיכם לא תוכלו לדמיין כמה יפה וברה היא. לעינינו העייפות עד מוות, היא נראתה לא פחות מאשר מלאכית טהורה ומושלמת. ואומנם בה מצאתו את תשועתנו. אינדירה חבשה את פצעינו, עזרה לנו למצוא מזון, סעדה אותנו עד שכוחנו ורוחנו התאוששו כמעה.
חבריי חשדו בה בתחילה, אך אני ראיתי את האמת של מהותה. הייתה זאת עוד מתנה שקיבלתי בשבי, היכולת להבחין בכוונותיו של אדם. כמו ההילה שקרנה מחבריי גם בשעה שהיו תחת השפעת האפלים, ממש כמו הזוהר שעטף את המינוטאור בשעה שניצוץ התקווה שב לעיני, כך גם דמותה זהרה באור של טוב, רוך וחמלה.
לאחר שמעט מרוחנו שבה אלינו הצטרפנו אליה במסעה. הסתבר שלא במקרה היא הייתה שם אלא מתוך שליחות אמיתית. בחקרה כתבים עתיקים, התגלו לה רמזים על קיומו של מקדש שכוח באזור. ואומנם לאחר חיפושים לא רבים מצאנו את המקדש. אחד, אחד נקראו שמותינו ונכנסנו לתחום הפנימי המקודש. אחד, אחד יצאנו מחוזקים מההתגלות ובידינו מתנות מהמלאכים -
רוקא, חצי האורק, קיבל את מקוש החיים - בכל פעם שהיכה בו בסלע, בלב שלם וטהור, פרץ ממנו מעיין, שלמימיו תכונות ריפוי והבראה.
מאדג', הגמד, את אצעדות החופש - המאפשרות ללובשם ולמלוויו להשתחרר מכל כבל ולנוע בחופשיות בכל מצב ובכל סביבה.
פלא, האלף, את צמיד החוסן - תכשיט המעניק לבעליו וחבריו, בריאות, אריכות ימים וחסינות מפני פציעות.
מוג, הגנום, את כפפת הכוח - כפפה הנותנת ללובש אותה כוח פיזי אדיר.
ייס, הטריקרין, את משקף האמת - שכל המביט דרכו רואה את כל שיחפוץ דרך כל מרחק וכל זמן.
רהו, הארקוקקרה את תליון ההגנה - המעניק לעונד אותו לחבריו, יכולת התחמקות בלתי אנושית מניסיונות פגיעה.
טוביה, בן המחצית, את חגורת האומץ - המגנה על חוגרה ורעיו מפני חולשתו של הפחד.
ואני, את רומח התקווה.
לא שאלתי את חבריי מה נאמר להם כפי שלא סיפרתי מה ראיתי בעיניי רוחי שלי. התגלות ממן זו היא דבר פרטי. אך מאותו רגע כל שעברתי בעולם שמתחת, התגבש לכדי אחדות צרופה והאמת שבאחדות זו הכתה בי ברגע אחד והפכה אותי סופית למה שאני היום – אביר התקווה.
בשבועות הבאים עשינו את המסע המפרך אל מחוץ לעולם שמתחת. מובלים על ידי אנדירה הצלחנו לחמוק מרוב הסכנות האורבות בדרך, אם כי לא נגזלה מאיתנו מנת חלקם של אלה. בסופו של דבר יצאנו החוצה לנשום את האויר החופשי. התרחקנו מרחק סביר מפתח היציאה ולראשונה מזה שנים נפשנו באמת. לאחר חודש, כשכוחותינו שבו אלינו ידענו כי הגיע הזמן.
מנהג נורא היה לאפלים, משהו שאיני יכול אפילו להגות בשם כי למען האמת אין מילים המספיקות לתאר את התועבה שבו. מנהג זה היה שמור לגרועים שבאויבי האפלים. הם היו נתלים במרכז העיר ולגופם הוחדרה אותה זוועה. וכך המסכנים היו תלויים במשך אלף שנה בעוד שאותה זוועה מאכלת לאט לאט את נשמתם בייסורים נוראים. ידענו כי זהי יהיה גורלו של המינוטאור, ידענו כי אנו חייבים לו את שחרורנו.
אינדירה ניסתה למחות, בתקופה שעברה התקרבנו מאוד. לא אכחיש, אהבתי ועודני אוהב אותה יותר מכל אישה אחרת או דבר אחר בחיי. אילו היה זמן בידי הייתי מבקש את ידה, אולם כבודי חייב אותי לדחות זאת. לדאבוני היא חשבה שאני מנסה לברוח ממחויבות ועזבה בזעם. ואנו התחלנו להתכונן לפשיטה על עיר האפלים.
שמונה היינו כשעמדנו לצאת לדרך. שתי דרכי פעולה היו לנו – האחת לחדור בחשאי לעיר ולנסות לחמוק החוצה בלי להיות מורגשים השנייה לפרוץ פנימה בכוח, ולקחת את המינוטאור. חבריי מלאי תאוות הנקם רצו לפרוץ בכוח. אני ניסיתי במשך שעות להפציר בהם לפעול בחשאי אך ללא הואיל. לבסוף העמדנו את העניין להצבעה. שמונה תמכו בפריצה בכוח איש לא התנגד. וכך נפל הפור.
בפעם האחרונה בסיפורי אדלג על קטע נוסף. די לומר, כי כשפרצנו לעיר היינו בריאים ושלמים בגוף ובנפש, מצוידים במיטב הנשק והשריונות ובקסמי המלאכים ורכובים. לאחר קרב קצר, יצאנו חזרה החוצה כשהמינוטאור בידינו. בחודשים שאחר כך, חיפשנו את המקום המבודד, השקט והשליו ביותר שיכולנו למצוא. כשמצאנו אותו, היכה רוקאא' בסלע ומעיין קדוש יצא ממנו. בן רגע התמלא המקום בפריחה והעצים נראו כאילו גבהו והזדקרו. שם, ליד המעיין, למרגלות עץ אדיר מימדים קברנו את המינוטאור. התלבטנו רבות מה לכתוב על מצבתו, ובסופו של דבר חרטנו את השם היחיד שהכרנו - "חופשי"
"חופשי" לימד אותי את שני הדברים החשובים ביותר בחיי -
אין יום שאיני מהרהר באותו רגע בעיר האפלים בה החלטתי לסגת. אין רגע מאז, בו איני מתחרט על שנטשתי חבר לעמוד לבד במערכה והרשיתי לו להקריב את חייו, כדי להציל את חיי. אך מיד לאחר שאני מהרהר בכך, אני מבין שאם אכן נסוגותי ונותרתי בחיים, המעט שאני יכול לעשות, הוא לחיות כל שנייה מחיי בצורה האצילית, המכובדת, האמיצה, המוסרית והראויה ביותר שאני יכול - ובכך למנוע מאותו קורבן אצילי מלהפוך לקורבן שווא. אם תרצו, "חופשי" לימד אותי להיות אביר ואף יותר מכך, הוא זה שהפך אותי לאביר.
חופשי לימד אותי אמת גדולה נוספת - גם בתוך האפלה הגמורה של אי הסיכוי, גם בתוך האפר של חוסר התוחלת, גם בתוך הריק המוחלט של הייאוש, אפילו שם יכולה לצוץ מחדש התקווה, ולהצית אש נגוהות עזה ובלתי ניתנת לכיבוי.
