הרפתקאות מיראנד - האוצר של פלאו

כאשר גששי שבט צ'אלריאן (chaleryan), מהגדולים והחזקים בשבדי הנוודים, גילו עקבות של חבורת אורקים גדולה, התכנסו זקני השבט לטכס עצה והחליטו להקדים תרופה למכה. כל הלוחמים נאספו ויצאו למצוא את האורקים ולחסלם. למזלם הרע, המעיטו בערכו של ראש אותה חבורה, שהיה חצי אורק פיקח ומתוחכם. הוא משך את הלוחמים הרחק מהמחנה בעזרת שני גששים שזייפו עקבות. רק כעבור כמה ימים הבינו לוחמי צ'אלריאן שמדובר בתרמית ושבו לביתם. בינתיים הספיקו האורקים לפשוט על המחנה ולרצוח את כל היושבים בו. לאחר שסיימו לשדוד, לאנוס ולטבוח את אחרוני הנשים, הזקנים והילדים, הקימו מארב ללוחמים השבים.

מתוך 200 לוחמי השבט רק תריסר וחצי הצליחו להימלט. הם החלו נודדים בדרכים, מלאי שנאה ומרירות. בהיותם צעירים חזקים וגאים מחד ומלאי כעס מאידך הם הפנו את זעמם כלפי העולם, לוקחים בכוח כל מה שחפצו בו מידי מי שנראה שהמזל האיר לו פנים. עד מהרה הצטרפו אליהם עוד תריסר בני בלי בית והפשיטות האקראיות שלהם על כפרים לצורך שוד מזון הלכו וגברו והשתכללו. כעבור כמה שנים הם הפכו לכנופיית שודדי דרכים שנודעה בשם כנופיית צ'אלריאן.
הידרדרותם לא מחקה את זכר החינוך הטוב שקיבלו כילדים, לכבוד, גאווה ועזרה לחלש נותרו בליבם. על אף עיסוקם האלים הם לא תקפו עניים וניסו להימנע ככל האפשר מהרג. באופן מוזר הדבר רק הגביר את המוניטין שלהם שכן בניגוד לכנופיות אחרות, רוב קורבנותיהם נותרו בחיים כדי לספר על מעלליהם. כך יצרו לעצמם שם מטיל אימה.

לפני מספר שנים התיישבו באזור המשקיף על דרך מסחר עתיקה. הם הקימו לעצמם מספר בסיסים באזור ובתקופת עונת השיירות היו פושטים על הסוחרים העוברים בדרך ושודדים אותם. אימתם היה כה גדולה עד כי אחרי זמן קצר הפסיקו השיירות לעבור באזור והמסחר נפסק כמעט לחלוטין באותו חלק ארץ.

שווי הסחורות שעברו באותה דרך לא היה גדול אך הן היו חיוניות לתושבי החבל. הדרך חיברה בין מספר קהילות (כפרים, עיירות ושבטי נוודים). בשל התנאים האקולוגיים המיוחדים, כל קהילה התמחתה בעיסוק מסוים (גידול בע"ח, חקלאות, כרייה, מלאכה, דיג וכד'). כל מחייתם התבססה על יצוא עודפי התוצרת שלהם ויבוא של מרבית הדברים האחרים מהקהילות השכנות. המרכז שבו נפגשו כולם הייתה עיירת היריד טארישלאן (tarishlan). חיסול המסחר פירושו היה בשלב ראשון רעב ומחסור ובשלב שני נטישת מרבית היישובים באזור.

מיראנד הגיע למקום במועד פתיחת היריד השנתי בטארישלאן. הוא ביקר שם בעבר בהיותו ילד וכיוון שעבר בקרבת המקום חשב לבקר את העיר ואת מוריו וידידיו. במיוחד רצה לפגוש בשניים. הראשון היה באניר, גמד זקן, כורה שעזב את משפחתו להפוך לסתת אומן. באניר לימד את מיראנד ואחיו, רבות על ארכיטקטורה ואומנות הפיסול, השני - קאר הנמוך, איש בן גילו של מיראנד, אותו הכיר באותם ימים רחוקים, כבנו של ראש העיר (למעשה יושב ראש מועצת העיר), ילד שובב וקטן גוף שפיצה על גופו הקטן והלא מפותח בכאריזמה ופיקחות רבה, ושבזמן הקצר בו שהו במקום הפך לידיד קרוב של מיראנד ואחיו.

באניר הזדקן אך מעט ונותר קודר כשהיה בעת עבודתו (במשך רוב היום) אך נעים הליכות ברגע ששתה את הכוסית הראשונה עם מכר או ידיד. קאר הפך לאיש חסון וגבוה מאוד ומילא מזה שנה את תפקיד ראש העיר לאחר שאביו פרש לגימלאות. כששמע מיראנד על מצוקת תושבי האזור נרתם מיד לסייע. לאחר כמה ימים באוהל החלומות, נשמר על ידי שני רעיו, גיבש תוכנית והחל לבצעה.
קאר ובאניר ועוד מספר מתנדבים התחפשו למלווי שיירה ועברו בדרך מחכים להילכד על ידי הכנופייה. ההתקפה לא איחרה לבוא. הם נכנעו מיד ונלקחו בשבי. בין חפציו של קאר נטמנה מראש מפת אוצר מזויפת ובה סימון בולט "האוצר של פלאו".

כשחקרו השודדים את קאר, הוא שכנע אותם כי רכש את המפה מסוחר אלמוני שמכר אותה כיוון שאיש לא ידע לקוראה. עד מהרה הצליח לטעת בקרבם תחושה לפיה האוצר בפלאו הוא רב מכל המשוער. במקביל יצר את הרושם שהדרך לשם ארוכה ורבת סכנות ורק קבוצה גדולה וחמושה היטב תוכל לצלוח אותה. בסוף החקירה הוא "נאלץ" לגלות להם שההלך הכחול נמצא כעת בעיר והוא לבטח ידע לקרוא את המפה.

השודדים השתכנעו באמיתות דבריו, כיוון שקאר היה שחקן מעולה שכושר שכנועו אף הוגדל על ידי לחשיו של מיראנד, וכיוון שהסיפור חובר בקפידה (פלאו הייתה בעבר הרחוק במרכז אזור מכרות עשיר מאוד ושמה נשמר באגדות כמקום של עושר, מעטים כמובן ידעו כי כיום נותרו באזור מכרות פעילים בודדים וכי שנים ספורות קודם לכן רוב הכורים בכפר מתו באסון ההתמוטטות מה שהביא לסגירת המכרה הגדול והחשוב שנותר פעיל). בתום החקירה המשיכו השודדים בנוהג המוכר - הם שחררו את השבויים, כשרק בגדיהם עליהם ומזון מועט, במרחק בטוח ממקום השוד. כל הזמן הזה מיראנד עקב אחריהם כדי להבטיח שבמקרה חירום יוכל להצילם. אחרי ששבו כולם לעיר המתין בסבלנות.

השודדים שמזה זמן מה חיפשו אחר מקור הכנסה חדש, לאחר שהמסחר באזור נפסק, שלחו אליו שני נציגים - תומאן, סגן מפקד הקבוצה ודאניש הממולח, שניהל את כל מגעיה עם העולם החיצון והיה יועץ מוסמך לכל דבר ועניין. הם פנו למיראנד בחשאי והציגו עצמם כסוחרים שאספו חבורת שכירי חרב למציאת האוצר, וביקשו שיעזור להם לפענח את המפה. מיראנד ניאות להצטרף אליהם ולהובילם. בתמורה ביקש דבר אחד - כשיגיעו לפלאו עליהם לשהות במקום 3 חודשים ואז להמשיך ולמצוא את האוצר. הם כמובן הסכימו מיד (למיראנד יצא זה מכבר מוניטין של איש חכם מאוד אך בעל מנהגים מוזרים ובקשות מוזרות עוד יותר אותן היה מבקש בתמורה לעזרה).

למחרת הצטרפו מיראנד והשניים לכנופייה (שהעמידו פנים של שכירי חרב כמובן...). כעבור עוד מספר ימים של הכנות הם החלו צועדים יחד לפלאו. מיראנד לקח אותם בדרך עקלקלה במיוחד. את חודשי המסע הראשונים ניצל כדי להכיר את בני החבורה. אח"כ הוביל אותם בדכי מתלאה בהן נלחמו במפלצות חזקות, כך חזרה והתגבשה בהם תחושת הלוחמים הגאים מתקופת נעוריהם.

בדרכם הבאה פגשו מספר קהילות של בני אדם שהיו במצוקה ותחת הנחייתו של מיראנד עזרו להן. כמובן שהמסלול נבחר בקפידה בהתאם למשימות שידע כי יצטרכו לבצע בדרך. כאשר הגיעו ליעדם, כבר לא היו כנופייה של שודדי דרכים אלא חבורת לוחמים גאה ומגובשת. בגרעינה קבוצה של בני שבט צ'אלריאן שכמהו לעברם, בו שימשו כמגיני השבט ורכושו. בדיוק ברגע המתאים כשהגעגוע שלהם למשפחה ולגאווה הרבה בפרנסה ובהגנה על יקיריהם, הגיע לשיאו, הוא הביא אותם לפלאו.
פלאו של אותו זמן הייתה כפר נידח ומתפורר. לאחר שהמכרה נסגר מעט המשפחות שהגברים בהן נותרו בחיים נטשו את המקום. בכפר נותרו בעיקר אלמנות ויתומים שהתפרנסו בדוחק מחקלאות וכמה בהמות שנותרו מתקופת השגשוג.

שלושה חודשים שהו שם מיראנד ומלוויו בדיוק כפי שהוסכם. תחילה שכנו הלוחמים בצד הכפר באוהלים. אח"כ התפזרו ושכרו כל אחד חדר בבתי הכפר. בתור תשלום הם סייעו בעבודות השונות. מיראנד הכיר היטב הן את הלוחמים והן את תושבי הכפר (במהלך החיפושים אחרי דאל שהה במקום זמן רב). בעקיפין הוא "שידך" לכל לוחם את המשפחה המתאימה לו ביותר.

בטרם הסתיימו שלושת החודשים כבר נערכו מספר חתונות בכפר. כשהגיע באניר למקום (לפי בקשתו של מיראנד, ובעוברו בדרך קצרה ובטוחה בהרבה) בתום התקופה איש לא זכר את האוצר. תחת הנחייתו של הגמד הזקן החלו הלוחמים לשקם את המכרה. באמצעות הידע הרב של האומן הזקן הם הצליחו לא רק להחזירו לפעילות תוך זמן קצר אלא אפילו למצוא ולפתוח כמה מכרות חדשים. תוך תקופה קצרה הצטברו בידיהם עושר רב בצורת מגוון מינרלים ומתכות.

כאשר באניר יצא לשוב לעירו הוא ומיראנד הצליחו לשכנע כמה מהלוחמים שכבר השתקעו במקום ואף הולידו ילדים משלהם שכדאי להם לייצא את סחורתם. מיראנד סיפק להם מפות לכמה שווקים אפשריים. הוא אף הוביל את השיירה הראשונה לתחנתו הבאה - עיירת המסחר משגשגת בשם קאל. כעת היה לתושבי הכפר החדשים והוותיקים כל שהזדקקו לו - מכרות עשירים והידע לעבדם, כוח עבודה, כוח הגנה, שווקים למכירת תוצרתם והכי חשוב - תקווה לחיים של אושר ושגשוג.
לאחר שמכרו סחורתם בקאל החלו הלוחמים שליוו את השיירה לשוב לביתם החדש בפלאו. מיראנד ליווה אותם כברת דרך באותו בוקר אביבי. בהגיעים לצומת דרכים, נפרדו ממנו בחום, התרחקו, ונעלמו מעבר לגבעת קאלו הסמוכה. מיראנד עמד לשוב על עקביו כשראה את דאניש הממולח שב מעבר לה ומגיע למקום בו ניצב מיראנד.

כאשר שבטו נטבח, דאניש היה חתן טרי שזה עתה נולד לו לתינוק. לפי חוקי השבט הוא היה פטור מיציאה למלחמה. בגלל שהיה צעיר ושש אלי קרב הוא הצטרף בכל זאת לקבוצת הפשיטה. ערב חתונתו בפלאו, כשבא לבקש ממיראנד לנהל את הטקס, הוא סיפר לו את קורותיו. לאחר הסיפור הוסיף שמעולם לא סלח לעצמו על שנטש את אשתו. לדבריו אשמתו הייתה רבה יותר מצעירים אחרים שעזבו את משפחותיהם כדי "לזכות בתהילה" - רוב בני שבטו היו אנשים תמימים, פשוטים וישרים, הצעירים המעטים היו מתים בהתקפת האורקים לו נשארו מאחור עם הנשים והילדים. הוא לעומתם היה ערמומי וממולח. תמיד היה ויהיה בטוח שאילו נשאר במחנה היה יכול להציל לכל הפחות את אשתו, ילדו רבים אחרים.

באותו בוקר אביבי ליד גבעת קאלו, דאניש הודה למיראנד במילים חמות על כי הובילם לאוצר של פלאו. שנייה לפני שהסתובב, הוסיף כי הוא מצפה לתינוק מאשתו החדשה, חייך ודהר מהמקום. שנים אחר כך יגלה למיראנד כי הוא, בניגוד לחבריו, מעולם לא האמין לסיפור על האוצר הפלאי והמסתורי. מהתחלה חשד שהייתה זו מזימה להרחיקם מהמקום. שיתוף הפעולה שלו בא רק מחשש שירמו את חבריו שביסודם נותרו תמימים, פשוטים וישרים עד כדי כך שלא הבינו את מהות האוצר של פלאו.