דאנמיר ופימריוס בן האלמוות

אחיו התאום של מיראנד נקרא דאנמיר (danmir). הוא גבוה, 1.98, שרירי, עיניים ירוקות, שיער שחור גלי ארוך ארוג בצמות ומגיע עד אמצע הגב. עור בהיר. דאנמיר הוא לוחם כוהן של עדריאד. הוא דומה באופיו למיראנד בהבדל אחד - הוא הרבה יותר ישיר בדבריו ומעשיו.

כמה ימים לפני שהוריו הצטרפו למשלחת של נאוגרין, דאנמיר הצטרף לקבוצת הרפתקנים שאסף גנרל בשם פמיריוס (pemiryus).

פמריוס בן האלמוות

פמריוס היה יתום עני וחסר בית שגדל באשפתות והפך בגיל צעיר לשכיר חרב. באופיו היה קר, שאפתן, אכזרי, תאוותן וחסר מצפון. הוא טיפס בסולם הדרגות בזכות כישוריו וערמומיותו והגיע לדרגת משנה למלך ולעושר רב. הוא לא אהב איש מלבד את עצמו ואת בנו היחיד (שאת אימו, אצילה עשירה שניהם הרעילו כדי שפמריוס יוכל להינשא שוב לעוד מישהי עשירה....). בנו היה חברו וידידו היחיד, בן טיפוחיו, נפש תאומה בן דמותו ויורשו לעתיד. למתבונן מהצד נראה היה שכמה שהאב והבן רעים וקשי לב כלפי העולם כך הם מסורים, חמים ולבביים אחד לשני.

כשהוא בשיא כוחו ותהילתו, ערב נישואיו ליורשת העצר, שאביה המלך על ערס דווי (לפי השמועות מרעל שהוא שם במזונו) והוא אמור לרשתו, התהפך גורלו. בן המלך שנעלם לפני שנים (לפי השמועות כתוצאה מתככיו של פמריוס) חזר לחצר באופן מפתיע ובאמצעות הפיכה צבאית מהירה, השתלט עליה ונטל את השלטון מידיו של פמריוס. הוא נאסר וכל רכושו ומעמדו נלקח ממנו.

כעונש על כל מעשיו כלא הנסיך את בנו של פמריוס לצדו ודאג שיענוהו מבוקר עד ערב עד לסף מוות ואז ירפאוהו. במשך שנה נאלץ פמריוס לשבת חסר אונים בשעה שבנו מעונה בתא ליד. בסוף השנה פרצה מגיפה קטלנית ומסתורית בעיר. רבים מתושביה מתו והיא ננטשה בבהלה על ידי כולם. פמריוס ובנו שהיה שבור ונכה נשכחו מאחור ולבסוף השתחררו ועזבו את העיר.

במשך מספר שנים הם נדדו בדרכים כשפמריוס סועד ומטפל בבנו הנכה. שניהם לקו במחלה דמוית צרעת שתקפה את העיר. הוא ניסה למצוא מרפא לו ולבנו אך נכשל בכך. בעקבות המחלה הם נאלצו להסתובב תמיד עטופים תחבושות כשרק עיניהם גלויות. בגללה הם סבלו מיסורים פיזיים נוראים - בין היתר תחושה מתמדת כאילו מישהו מקלף את עורם מעליהם ושורף את בשרם. לכך התלוו התקפי קדחת רצופים סיוטי תופת. לאחר מאמץ ממושך פמריוס הצליח לרסן במידת מה את המחלה בגופו, לעצור את התפשטותה ולחיות עימה (למרות שכל התופעות מלבד התקפי הקדחת נותרו בעינם). אולם הבן שהיה שבור בגופו ונפשו מת לאחר יסורים גופניים ונפשיים קשים.

פמריוס לא חזר להיות האיש שהיה, קור ליבו פינה מקום לצמא בלתי פוסק לדם וכאב ואל תכונותיו נוספה תאוות הנקם ומשאלת מוות. הוא הצליח לשכנע אציל חשוב למרוד בנסיך שהפך בינתיים מלך. בקרב המרכזי שהתחולל החלו כוחות המלך לנצח. או אז הוא יצא בראש כוח מובחר להתקפת התאבדות נואשת נגד פמליית המלך. הוא הצליח להבקיע דרך מעגל שומרי הראש, כשכל מלוויו נקטלים אחד אחרי השני ולהרוג את המלך שהיה עסוק בהטלת כשפים. כשהוא לבדו לצד גופת המלך, שנוא נפשו, הסתערו עליו שאר שומרי הראש וניסו להרגו אולם הוא הדף אותם דקות ארוכות. בינתיים פני המערכה השתנו וצבא הממלכה החל נסוג, ואז לחש רב עוצמה הוטל מהצד השני שהיה אמור להשמיד את כל מי שנמצא באזור בו נלחם פמריוס בשומרי הראש. כולם (ובהם גופת המלך) הושמדו אבל באיזושהי דרך פלאית פמריוס שרד.

בשנים שאחר כך הוא ניסה להתאבד מספר פעמים אבל לפי השמועה בכל פעם ניצל ברגע האחרון. בראשו נאחז הרעיון שהכל חלק מקללה - הוא נותר בחיים כדי לסבול. אבל הוא המשיך לנסות למות בצורה עקיפה יותר. פעם אחר פעם הוא השכיר עצמו כחייל ולוחם כשהוא נוטל על עצמו משימות התאבדות חסרות סיכוי. פעם אחר פעם הצליח להשלימן כשהוא יוצא מהן בחיים. לבסוף השתכנע בדבר הקללה הרובצת עליו. כל האחרים השתכנעו שהוא בן אלמוות ובלתי מנוצח.

באחת הפעמים, לאחר קרב קשה וקטלני במיוחד, כשהוא שוכב פצוע לצד גופת דרקון ומאות לוחמים שרופים, מחכה בפעם האלף לנס הבלתי נמנע שיציל אותו גם הפעם ממוות הוא הגיע לתובנה. כשהחלים אחרי שנאסף על ידי רועה שאיבד את דרכו ונקלה בטעות למקום הקרב, שינה דרכיו. הוא החל נודד ורותם את כישוריו כלוחם, מפקד ומדינאי כדי לעזור לחלשים ולנדכאים.

לאחרונה פמריוס יצא להציל חפץ מיתולוגי בשם "נזר הצדק" מידיו של שד מסתורי, וכך להגשים נבואה עתיקה שהבאת הנזר תחזיר את השגשוג והשלום לעולם. הוא אסף קבוצה קטנה ומובחרת של הרפתקנים ויצא לדרך.