הבן השלישי של אנשי הים איון - תיאור כללי

כללי

שם: הבן השלישי של אנשי הים איון (איון = "67") פרוש השם הוא למעשה "נזיר מסדר בני הים מספר 67" (יש סה"כ 100 נזירים ושמותיהם הם כשם המספרים מאחד עד 100. כאשר מישהו מת, אחד מפרחי הנזירים נבחר להחליף אותו ומקבל את שמו. לדמות הנוכחית קדמו 3 נזירים באותו שם, כולם היו דמויות חשובות בהיסטוריה של המסדר והקיסרות, ואני אספר את סיפורם בקרוב).

גזע/מקצוע: אדם נזיר

תיאור פיזי: אדם בן 27, 1.75, רזה,שרירי ואתלטי. עור שזוף. שיער שחור קצוץ, עיניים ירוקות, פנים מאוד נאים.

לבוש: חולצת פשתן לבנה. מכנסי לבד שחורים. יחף.

אופי התנהגות ומניעים - נקודות מרכזיות

בעל חוש כבוד ומוסר טבעיים וחזקים מאוד. סובלני אנשים כלפי בעלי אמונה שונה משלו כל עוד הם בעלי כבוד ויושר.

סבלני מאוד, מתוכנן מאוד, קר מזג ורוח, בעל משמעת ושליטה עצמית חזקה (אין בגופו עצם ספונטאנית אחת לרפואה....).

חסר חוש הומור.

מנהל אורח חיים צנוע וספרטני (ממעט לאכול, מתנזר מרוב תענוגות החיים), גם ביחס לבני מסדרו.

מלא ברגשות אשם על "חטאיו" (ראה לעיל).

סיפור חיים עד להתחלת ההרפתקה

מינקות, גדל במנזר תחת השם גאנור צוק (גאנור - שם המנזר, צוק - "196" - שם אופייני שניתן לפרחי הנזורה שמתוכם נבחרים 100 הנזירים הפעילים). שם עבר מסלול הכשרה רגיל. בגיל 20 עם מותו של הבן השלישי של אנשי הים איון, ראש המסדר השביעי, נבחר להחליפו והפך לבן השלישי של אנשי הים איון.

בשל היותו צעיר בשנים ובעל ניסיון מועט, הוצב עד היום בתפקידים שגרתיים - שמירה ואבטחה בארמון הקיסר ואחוזותיו, נשיאת אגרות, שליחויות דיפלומטיות, פיקוח על בתי משפט וכד'. היה מעורב במעט קרבות, החשוב ביניהם היה קרב גנאל, בו שימש כרץ. כמו כן במשך השנים יצא לו להיתקל במספר חבורות פשיטה של שדי ים.

לפני כשנה פגש בקתיליון היפה בן הקיסר ו"הסתבך" איתו. ואז נשלח למרחקים (על כך מיד)......

הבן השלישי של אנשי הים איון - הקדמה

הבן השלישי של אנשי הים איון היה דמות שכתבתי למערכה שהתקיימה בי-ם בחורף 2005. כרגיל התלבטתי איזו דמות לשחק. השה"מ שידע כמה זמן לוקח לי לבנות דמויות אמר לי - "פשוט תבנה דמות של אדם נזיר - אני אדאג לסיפור.....", מיותר לציין שאני סירבתי והתעקשתי להמציא סיפור, וזה בסופו של דבר לקח שלושה חודשים עד להשלמת הדמות (אם כי התחלתי לשחק אותה לפני שהיא היית המושלמת - פשרה עם השה"מ), אבל כזה אני - מהיר והחלטי.....

מיצירות ארנדיר נתין המיתר - אחרי מותך

"אחרי מותך" נכתבה אחרי קרב הרואי עם דרקון כחול (אמנם מאוד צעיר, אבל בכל זאת דרקון). בקרב נהרגו אוריליו הסייר (וזאת הייתה הפעם השלישית - כמו שאמרתי מסורת חבורתית מפוארת) וכלבו הנאמן קורוס. אורליו כמובן שהוחיה על ידי הקבוצה, קורוס סיים את הקריירה שלו (מתוך תקווה שהוא מבלה בגן עדן של כלבים). אבל השחקן כל כך התבאס ממות כלבו, שהבטחתי להקדיש שיר לכלב האמיץ.

השיר שייך לסוג ספרותי שנפוץ באיים הלבנים (שוב הכל מתוך העולם שלי) בשם "בלדת היכן ומדוע" שהוא ללא כל ספק מאוד דומה לדגם ספרותי הסאטארי שמכונה על ידי מומחים "בלדת למה ומדוע". יש רבים (בעיקר סאטארים), הטוענים שהוא למעשה תת-סוג שלו (ותאמינו לי שכמעט פרצו מלחמות בגלל הויכוח הזה בן הסאטארים לשוכני האיים הלבנים....). בכל מקרה הבה ונניח לויכוחים של המומחים הספרותיים ונעבור לשיר -

אחרי מותך/ מאת: ארנדיר נתין המיתר

הו הולך על ארבע, הוא הכלב קורוס

היכן הוא אדונך, אורליו בן סורומס

אבוי ידיד אציל, לעזרה חש מנתר

מדוע אורליו מהחושך לא חוזר

הו שד משחת, קטלן כה מיומן

היכן הוא הלוחם, העז הנאמן

אבוי חיה נאמנה, נפש אצילה

מדוע הכוהן בלט נושא תפילה

הוי שומר הלילה, לפקודה תמיד נכון

היכן נמצאת חרבו, קוטלת הדרקון

אבוי לוחם ורע, מזהיר מפני כל צר

מדוע כה שקט הוא וליבו כה קר

הו הכלב קורוס, נפש מסורה

היכן בן האלמוות, שלא ידע מורא

אבוי הולך על ארבע, אבוי לאדונך

מדוע נאלץ הוא, לחיות אחרי מותך

מיצירות ארנדיר נתין המיתר - שליש אריה, שליש אדם, שליש יצור משוקץ

היצירה "שליש אריה, שליש אדם, שליש יצור משוקץ" מתעדת קרב נגד מאנטיקורה שפגשה החבורה במהלך סיור ביער הקרוב לכפר המוצא. הסיור היה יוזמה של ארנדיר שיצא בכדי לחפש עצים מיוחדים ללאוטה המשובחת אותה תכנן לבנות. בסיור ובקרב השתתפו מלבד ארנדיר, מליסנדרה האלפית הסיירת, אורליו הסייר, קניסין, אדם גנב ושאדו, חצי אלף, גנב אף הוא (השחקנית ששיחקה את פרנסיס לא הצליחה להגיע למפגש ואח"כ גם פרשה מהקבוצה, לצערם של ארנדיר ושלי, כי חשבתי שהייתה אינטראקציה מאוד מעניינת בין ארנדיר לפרנסיס ורציתי לראות לאן זה יתפתח, ולרווחת השחקנים האחרים והשה"ם שחשבו שהאינטראקציה היא מוזרה וממש לא רצו לראות לאן זה מתפתח....).

הקרב הזה היה אחד הקשים והממושכים שערכנו עד אז (הוא למעשה היה סדרה של קרבות) ודי מכונן מהרבה בחינות. אורליו הסייר מת בקרב, לאחר שהסתער לבדו (אל תשאלו למה), אל תוך מאורת המאנטיקורה (לשבחו יאמר שהוא גם הצליח כמעט ולהרוג אותה וכשאנחנו נכנסנו סיבוב אחריו, מכה אחת קטנה גמרה את העבודה). לאחר מכן בזבזנו את כל הכסף שהרווחנו עד אז, בתשלום לכוהן שהחיה את אורליו (ובכך החלה מסורת חבורתית מפוארת - אורליו מת בקרב ואנחנו גומרים את כל האוצרות על ההחייאה שלו.......).

לתיאור האירוע המציא ארנדיר מבנה פואטי חדש, לו הוא קרא - "בלדה משולשת". כהרגלו החריזה מוקפדת למדי, אבל המשקל די חופשי (כזהו ארנדיר שלנו - נפש אומן חופשייה הבזה למוסכמות....).

שליש אריה, שליש אדם, שליש יצור משוקץ/ מאת: ארנדיר נתין המיתר

ביער העב שוכן לו מפלץ/ שליש אריה שליש אדם/ שליש יצור משוקץ

רובץ בחורש רוצח אדם/ מחסל כל עובר/ שופך נחילי דם

ושם גם קניסין הגומל ושומר/ ומליסנדרה האדירה/ וארנדיר המשורר

ושאדו הולך הלילה הנורא/ ואורליו הנועז/ עם חרבו הכבירה

ממעל זינק המפלץ העז/ אך הפעם הדם/ שלו הוא שניתז

לא ידע הוא כלל במי נלחם/ כשכמעט מת/ וקולו כמעט נדם

למאורתו נמלט לפני שיתמוטט/ לפינה נדחף/ בזעם רוטט

ומי אץ אחרי המפלץ המכונף?/ בחרבו מנפץ/ מכה ביעף

במכה אחת את כנפיו מקצץ/ משיב חרבו לאחור/ וגלגלתו מנפץ

זהו אורליו שהותיר חבריו מאחור/ משתאים מגבורתו/ קוראים לו לחזור

וכשנכנסו אחריו חוששים למותו/ מצאו את המפלץ / וליד את גופתו

על פניו חיוך וחרבו ביד/ ופצע חודר/ מצד לצד

אך אל דאגה לחיים הוא חוזר/ אך זה השומע/ כבר שיר אחר

מיצירות ארנדיר נתין המיתר - טירה השוכנת על הר

היצירה "טירה השוכנת על הר" נכתבה על ידי ארנדיר לאחר ההרפתקה הראשונה בה פגש בבני חבורתו. להגיד את האמת, זה היה לפני כמה וכמה שנים ואני לא זוכר לגמרי את ההרפתקה.

בגדול אני זוכר שהאציל המקומי התחיל לבנות טירה על גבעה שליד הכפר בו התחילה ההרפתקה. באחד הלילות היינו כולנו בפונדק - מליסנדרה, אלפית סיירת; אורליו, אדם סייר; ופרנסיס היפה, אדם לוחם. ארנדיר היה עסוק בסיום משמרתו כטבח, בהתחלת מופע נגינה ובלהתחיל עם כל מה שזז בסביבה (כולל, או יותר נכון בעיקר, מליסנדרה ופרנסיס), והאחרים פשוט ישבו שם ועסקו בענייניהם. לפתע פרצו כמה פועלים לפונדק, והודיעו שהיסודות של הטירה קרסו אל תוך חלל גדול שהתגלה בתוכה ושכמה פועלים נפלו פנימה.

כולנו רצנו למקום וירדנו לחלץ את הפועלים (האמת שחלק קפצו פנימה - בחושך, 40 רגל, בלי חבל....אבל שחקני מו"ד, אתם יודעים), שם התגלו צמחים טורפים מכל מיני סוגים שתקפו אותנו ולאחר קרב הרואי ומתחוכם (טוב לא הכי מתוחכם, שבעולם אבל ללא ספק הרואי) הרגנו את הצמח הראשי (שנקרא למיטב זכרוני עץ גולתאיגאס) ומצאנו....האמת שאני לא זוכר מה מצאנו.

בכל מקרה ארנדיר החליט לתעד את האירוע בשיר. הוא בחר בבלדה לורקית (שם של סוגה ספרותית, עם מבנה מאוד מסוים, בעולם שלי, עליו אפשר לקרוא יותר בבלוג על המערכה שאותה אני מריץ כרגע), אם כי, כהרגלו לא הקפיד על משקל (שהוא בד"כ כלל מאוד חשוב וקפוא בסוגה הזאת). לגבי התוכן - כמובן שהוא היה נאמן במאה אחוז לאמת....או לפחות כמו שארנדיר ראה אותה (כלומר כמו שהוא ראה אותה, לאחר כוסית או שתיים כשהוא מנסה להרשים בחורה....) אז הנה - "טירה השוכנת על הר" -

טירה השוכנת על הר/ מאת: ארנדיר נושא המיתר

אי שם יש טירה השוכנת על הר
היה הייתה אלפית עזה וברה
אי שם ישנו עץ גולתאיגאס מוזר
היה היה סייר מטיל מורא

אחרי השקיעה קרס הבניין
עמלים נפלו לבור שנפער
ואיש לא חשב שלהושיעם ניתן
ואיש לא העז לרדת להר

אי שם יש לוחם עדין ואדיר
היה היה נהר וכפר קטן
ונגן אחד היודע שיר
היה היה רשע בעץ איתן

מליסנדרה ואורליו ויודע השיר
זינקו באומץ לבור כאחד
וכשעמדו בתחתית התהום הכביר
לא חשו כלל שהם לא לבד

שיחי מוות נוראים בקיר שרצו
אפלים, רשעים, נושאי ארס קטלני
מהחושך על גב האמיצים קפצו
ואיש מהם לא היה די עירני

שני להבים ואלפית ברה
אש החימה ביד ארנדיר
ואורליו העז כרוח סערה
מול האימה נשאו קולם בשיר

אש, עשן, סף מוות נורא
שיחים בני שטן מכים וצורבים
וממעל אז פרנסיס נחלץ לעזרה
אל חבריו הנלחמים במחשכים

אי שם ישנו עץ גולתאיגאס מוזר
היה היה נגן היודע שיר
אי שם יש טירה השוכנת על הר
היה היה לוחם יפה ואדיר

לפני הזריחה מהבור שנפער
עלו החברים על פני האדמה
עם עמל אחד שבחיים נשאר
שכן כה גדולה הייתה האימה

אי שם ישנו רשע ועץ איתן
היה היה סייר מטיל מורא
אי שם ישנו הר וכפר קטן
ואלפית אחת עזה וברה

ארנדיר "נתין המיתר" - תיאור דמות

תיאור חיצוני:

ארנדיר הוא אדם, טרובאדור, בן 17 (בתחילת המערכה). גובה 1.87, גוף רזה ואתלטי לא יפה או מכוער במיוחד. פנים רגילות (כנ"ל - לא נאות או מכוערות במיוחד), שיער ג'ינג'י אדום ארוך ושופע (ממש כמו רעמה של אריה) אסוף בד"כ בתסרוקות מורכבות (תסרוקת סמוראי, צמה אינדיאנית, זנב סוס, שיער פזור ובו כמה צמות קטנות יותר וכד'), עיניים ירוקות עגולות, אף ישר ודק, פה עם שפתיים בשרניות וחיוך מקסים וכובש מאוזן לאוזן. יש לו כוויה גדולה על עצם הלחי שמתחת עין שמאל (לעתים מוסוות על ידי איפור, או על ידי "קעקוע" חינה של צורות שונות לפי מצב הרוח).

כשהוא בדרכים הוא בד"כ כלל לבוש במכנסי עור חומים, כותונת פשתן לבנה ועליה שריון עור אדמדם. נעול מגפיים ארוכים מעור צבי. על כתפיו גלימת צמר בצבע המתאים לסביבה בה הוא נע (ירוק באזור מיוער, לבן באזור מושלג, אפור בהרים, חום צהוב בחוליות וכד'). חובש כובע משולש (בנוסח אירופה במאה ה-17) מעוטר בנוצות טווס.

בהופעות, הלבוש החביב עליו הוא מכנסי עור בצבע כחול עמוק (כמעט שחור), חולצת פשתן שחורה עם שרוולים מנופחים, ווסט עור הדוק בצבע תואם למכנסיים סגור עם שרוכים, מותניית קטיפה בצבע ירוק כהה משובצת בנקודות זהב, ומגפי עור צבי בצבע חום אדמדם המגיעים עד ברכיו. בהופעות הוא כמעט תמיד מאופר בקפידה כשאת כל הרבע השמאלי העליון של פניו, מכסה קעקוע חינה בשלל צורות וצבעים ושערו בד"כ פזור ומסורק לאחור ועם שתי צמות דקיקות משני צדי מצחו.

משפחה:

ארנדיר הכיר את הוריו שנים מעטות בלבד. הם הגיעו לכפר יחד איתו ועם אחותו (הוא בן 5 והיא בת 3). הם מתו זמן קצר אח"כ ממחלה. הוא ואחותו התגלגלו לפונדק שם החלו לעבוד כמשרתים של בעלת הפונדק המקומי, ובהגיעם לבגרות הפכו לעובדים שלה.

אחותו, תיה (Tiya), נרצחה בגיל 13 לאחר שנתפסה ועונתה על ידי חבורת שודדים בעת שיצאה לטייל שגרתי. ארנדיר היה עימה באותה עת וחזה, חסר אונים, בעינויים שלה ובהירצחה. בלילה, הוא הצליח לברוח ממחנה השודדים ולהימלט מגורל דומה.

קריירה:

במשך הזמן הצליח להתחבב על הבוסית ועל הטרובדור המקומי והפך לטבח/מארח/מבדר. את מרבית חייו בילה בקשרים עם אורחי הפונדק מכאן פתיחותו הרבה בכל תחום כמעט (ראה לעיל). הצליח לפתח יחסים טובים עם מרבית אנשי הכפר. לימד את עצמו ולמד שורה של אומנויות ויכולות -

הוא אומן במה מחונן. בין כישרונותיו - נגינה על מגוון כלי נגינה, שירה, משחק דרמטי וקומי, אקרובאטיקה ולהטוטנות. הוא מתמחה בנגינה על כלי מיתר בכלל ועל לאוטה בפרט (בנקודת הזמן בה החלה המערכה הוא כבר היה נגן אומן בלאוטה, לקראת סופה הוא היה אחד הנגנים הכי טובים בעולם והגיע לרמה שיכולה הייתה למשוך תשומת לב ממישורים אחרים...).

במשך השנים הוא גם צבר מיומנות רבה בבניית כלי נגינה ואף הצליח ליצור לאוטה בעלת איכות מעולה ששימש אותו בהופעותיו. יש לו ידע רב באלכימיה אותו למד מהקוסם המקומי בכפרו. ממנו גם למד רבות על ההיסטוריה המקומית. בשנותיו בפונדק הוא גם למד להיות טבח, חייט ונגר.

בשנים שלפני היציאה להרפתקאות הוא התפרנס מעיסוקיו המרכזיים (הופעות בכל מקום אפשר, בניית ומכירת כלי נגינה, יצירת ומכירת מוצרים אלכמיים, ומכירת ידע ויעוץ) כאשר הוא נעזר בידידים/שותפים - בעלת הפונדק שנתנה לו במה, הנגר המקומי שבסדנתו הוא עובד על כלי הנגינה תמורת שירותים שונים, הקוסם המקומי שהעמיד לרשותו את מעבדתו וכד'.

אירועים משמעותיים בשנים שלפני צאתו להרפתקאות:

הדבר הרע ביותר שקרה לו - מות הוריו כשהוא ילד קטן חסר ישע וצריך לדאוג לעצמו ולאחותו ולהילחם פיזית ומנטלית כדי לשרוד ולפרוח.

הדבר הטוב ביותר שקרה לו - אותו דבר (אחרי ש"ניצח" והצליח לשרוד).

הדבר המאושר ביותר שקרה לו - בגיל 14 "אומץ" מינית ע"י זוג סוחרים (בעל ואישה) שתרמו רבות לעיצוב ניסיונו בקשרים רומנטיים. מאז הוא מה שהוגדר אח"כ על ידי שחקני הקבוצה כ"אומניסקסואל" (האמת שהם אמרו עליו שהוא שוכב עם כל מה שזז בלי הבדל, דת, מין, גיל, או גזע - והכוונה בגזע לא רק לגזעים האנושיים....., אבל "אומניסקסואל" נשמע קצת יותר יפה......).

הדבר העצוב ביותר שקרה לו - בגיל 15, היה כאמור, עד להירצחה של אחותו. אירוע טראגי שכמעט והרס אותו, אבל בסופו של דבר הפך אותו לאדם תאב חיים וחזק עוד יותר ממה שהיה לפני כן. זה היה אולי האירוע המרכזי שגרם לו לצאת להרפתקאות משתי סיבות - הוא חיזק אצלו את הרצון לחוות כמה שיותר בחיים, שהבין שהם קצרים ויכולים להסתיים בכל רגע בדרך נוראה כלשהי; ברגע שאחותו מתה לא נותר דבר שקשר אותו למעשה למקום בו גדל.

מטרות, מניעים ונקודות אופי מרכזיות:

מוטו - החיים קשים, אבל יפים. חברים טובים, אוכל טוב, אומנות וקצת חומר למחשבה עושים אותם עוד יותר יפים. מכור לאוכל ולאומנות, לא אנין אבל בעל חוש סגנון.

מטרה בחיים - להקים ממלכה (בה הוא יהיה הטרובדור העליון - או במילים אחרות יוכל לשיר, לנגן, לרקוד לאכול ולעשות אהבה כמה שירצה, איך שירצה, מתי שירצה) ולבנות את כלי המיתר המושלם ותוך כדי לעשות חיים משוגעים.

טוב לב - דבר שמתבטא באופטימיות, אהבת אדם וחיה, נדיבות, עזרה לאנשים בצרה, פתיחות וסובלנות רבה.

יחסו למוסר חוק ונורמות חברתיות הוא דואלי - מחד יש לו קוד מוסר והתנהגות אישית גבוהים כלפי הסובבים אותו, ובמיוחד החברים מאידך- התעלמות כללית מחוקים המוכתבים על ידי המדינה או החברה. לדעתו "צדק" "אמת" ו"מוסר" הם מונחים שלא ניתנים לכימות על ידי חוקים מוחלטים ודאי לא כאלה שמוכתבים על ידי גורמים אינטרסנטיים. לדוגמא: הוא לא ישקר לחבר או יפגע בו במזיד, כך גם לכל מי שלא עשה לו רע. אבל לא יהסס לשקר או לגנוב מאנשים שהוא חושב שהם מושחתים ורעים אפילו במחיר מעבר על החוק. הוא יקיים חוקים שנראים לו הגיוניים וסבירים אבל יתעלם לחלוטין מחוקים שהוא חושב שהם לא ראויים - לדוגמא הוא ישלם עד האגורה האחרונה מס מיוחד שהוטל למטרה צודקת, אבל יעשה הכל כדי להתחמק ממס שרירותי שהוטל למטרה שלא נראית לו כמו למשל היטל מיוחד למימון מלחמה מיותרת.

אימפולסיבי בדיבור ושקול במעשה - מהיר לכעוס וגם להירגע בכל הקשור לדיבור (יכול תוך שניות לפתוח בצעקות ונפנופי ידיים מאיימים ולהפריח תלי תלים של הבטחות/קללות/איומים, ו.......להירגע באותה מהירות), אבל שקול וזהיר עד כדי הססנות (לפעמים מרגיזה) בכל מה שקשור למעשים ממש.

מאמין גדול בסיכויים וביצירת המזל לעצמך.

פתוח וליברלי מאוד, בכל תחום ועניין.

דו-מיני (טוב יותר נכון רב-מיני...).

מעמיד פני ציני אבל רומנטי בלב.

סולד מהפעלת כוח, אבל מבין את הכורח שבדבר (מקור הסלידה הוא בעיקר תפיסה שהאלימות היא מפלטם של חסרי הדמיון והטיפשים...).

ארנדיר נתין המיתר - הקדמה

את הדמות של ארנדיר נתין המיתר, כתבתי למערכה שהתחילה בחורף 2001 בי-ם. לאחר הפסקה של יותר מארבע שנים מעיסוק בתחום, הצלחתי לאסוף כמה שחקנים, שמצאתי באתר של העמותה לקידום משחקי תפקידים ו...התחלנו לשחק. זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם גרסא 3 של מו"ד לאחר שבכל האחרות שיחקתי לפני ההפסקה הגדולה (האמת שאני רציתי להמשיך לשחק גרסא 2, אבל השה"ם החליט אחרת).

מכיוון שהייתי חלוד, בשל קוצר הזמן שלי ושל השה"ם ומפני שכל האנשים שאספתי היו כאלה שלא שחקו כמוני כבר כמה שנים ומתו להתחיל, כתבתי דמות די תמציתית בראשי פרקים, שלא הספקתי לפתח לגמרי עד התחלת המערכה. למרות הקיצור והתמציתיות, מהר מאוד היא קרמה עור וגידים ובשנה ומשהו ששיחקתי אותה, היא הפכה להיות אחת הדמויות האהובות עליי בכל הזמנים.

הרפתקאות מיראנד - לדגדג את המים

במהלך המסע מטארישלאן לפלאו עברו מיראנד ואנשי כנופיית צ'אלריאן בעמק נארמי. מדובר במישור רחב ידיים, עשיר במי תהום ובעשב למרעה. במשך מאות שנים גרו בו שבטי נוודים שהתקיימו ממרעה וחקלאות עונתית. בעת שעברו שם מיראנד והלוחמים, סבל האזור מכמה שנים של בצורת קשה. הבארות יבשו, רוב העשב קמל, רוב הבהמות מתו בצמא ותושבי המישור סבלו מרעב ומחלות. במהלך חנייתם שמעו אנשי הכנופייה את מצוקת האנשים וליבם נכמר עליהם. הם פנו למיראנד ושאלוהו כיצד אפשר לעזור.

מיראנד הרהר רבות בנושא והגיע לפתרון. עמוק בתחתית האדמה היו מצויים מים רבים. אם יצליחו לשכנע כמה משוכני מי התהום, להעלות את גובה המים בכמה מקומות, הם יגיעו לעומק שיאפשר לבני המקום לחפור בארות ולשאוב מהן. אמר ויחד החלו מחפשים פתח עמוק לתוך האדמה.
בעזרת פעולות גישוש רבות ועזרה מהמקומיים הם גילו פתח של מערה עתיקה שלפי הסיפורים חודרת עמוק אל מתחת לפני השטח. הייתה זאת מערה עתיקה וענקית שאיש לא התקרב אליה בגלל סיפורים שבתוכה שוכנת מפלצת איומה. מיראנד מעולם לא נרתע מסיפורי מפלצות כיוון שידע היטב שגם אם הם נכונים הם לרוב מוגזמים. הפעם ידע כי בניגוד לרוב המקרים האמת גרועה יותר מהסיפור. החל מעומק מסוים דפנות המערה הייתה לא אחר מאשר יסודן אדמה עתיק מאוד, גדול מאוד ומרושע מאוד (בניגוד לדרכם של יסודנים רגילים).

אולם הבעיה גם הציבה את הפיתרון. מיראנד זימן יסודן מים קטן וביקש את עזרתו. בהגיעם לעומק הנכון, יסודן המים הקטן החליק על הדופן כלפי מטה ומיראנד החליק עליו כמו במגלשה. בשעה שמיראנד גלש במהירות מטה, יסודן האדמה חש מעין דגדוג של המים והיה בטוח במדובר במי גשם שחדרו למערה ונוזלים על דפנותיו. כך לא שם לב למיראנד. לאחר זמן קצר מיראנד הגיע לתחתית המערה, ועם יסודן המים נפל אל תוך בריכה עתיקה רחוקה מטווח ידו של יסודן האדמה הזקן.

בבריכת המים גר יסודן מים עתיק שישן (או לכל הפחות עשה משהו שמקביל אצל יסודנים לשינה) עמוק. היסודן היה דומה באופיו למרבית היסודנים - הוא לא היה טוב ולא היה רע הוא היה הוא עצמו ושם דבר אחר מלבדו. מיראנד ניגש אליו וניסה להעירו בעדינות ונימוס. לאחר מספר ניסיונות החל לדגדג אותו קלות בעזרת קצה מטהו. מגעו של ענף הנארזי עורר את היסודן. מיראנד שטח לפניו את בקשתו. הוא הזכיר ליסודן את מעשיו של הים הקדמון וכיצד הציל את העולם מצמא. הוא הבטיח ליסודן כי הוא ינציח את תהילתו בדרך שלא תהא פחותה מזו שבאן החכם הנציח את תהילת ים הזקן.

היסודן קטע את דבריו בקוצר רוח ומיראנד חש כי דרך החנופה הייתה מוטעית. היסודן הזקן לא היה זקוק לתהילה או תודה. הוא גער במיראנד שהעיר אותו ואמר לו שהוא סולח לו רק מפני שנהנה מהמגע הנעים של עץ הנארזי. אז נאנח (או לפחות עשה משהו שמקביל אצל יסודנים לאנחה) והחל נזכר בימים בהם היה צעיר וחי באוקיינוס עמוק בתוך שדה אלמוגים. כיצד אהב להרגיש את האלמוגים מדגדגים אותו קלות, בעודו שט במים הפתוחים והצלולים.....

מיראנד הקשיב שעות ליסודן הזקן ועצר אותו רק מדי פעם בנימוס רב כדי לשאול שאלות הבהרה. לאחר שנראה היה כי הוא סיים את דבריו וכי ברצונו לשוב לישון הציע לו מיראנד עסקה. אחת לחמש שנים הוא יבוא לבקר אותו ויגרד את גופו במטהו, בתמורה ימלא היסודן אחר בקשתו. היסודן הסכים לעסקה בהתלהבות (או לפחות במשהו שמקביל אצל יסודנים להתלהבות...) כשהוא מציב תנאי נוסף שהתקבל על נקלה - על מיראנד להביא לו בביקוריו אלמוגים, צדפות וחול ממימי הים. מיד בתום סיכום העסקה, מי התהום החלו עולים בכל רחבי האזור. היסודן כה שמח על העסקה והתרשם ממיראנד עד כי נפרד ממנו בחום בלתי אופייני ליסודנים (ודאי לא ליסודני מים הידועים בקרירותם). הוא גם זימן יסודן קטן ממשרתיו שיעלה את מיראנד חזרה החוצה דרך המערה, כך שיסודן האדמה לא יחוש בו.

בשבועות הבאים החלו האנשים בכל האזור לחפור בארות חדשות ועמוקות בהנחיית מיראנד ומלוויו. כך ניצל העמק מצמא.

הרפתקאות מיראנד - האוצר של פלאו

כאשר גששי שבט צ'אלריאן (chaleryan), מהגדולים והחזקים בשבדי הנוודים, גילו עקבות של חבורת אורקים גדולה, התכנסו זקני השבט לטכס עצה והחליטו להקדים תרופה למכה. כל הלוחמים נאספו ויצאו למצוא את האורקים ולחסלם. למזלם הרע, המעיטו בערכו של ראש אותה חבורה, שהיה חצי אורק פיקח ומתוחכם. הוא משך את הלוחמים הרחק מהמחנה בעזרת שני גששים שזייפו עקבות. רק כעבור כמה ימים הבינו לוחמי צ'אלריאן שמדובר בתרמית ושבו לביתם. בינתיים הספיקו האורקים לפשוט על המחנה ולרצוח את כל היושבים בו. לאחר שסיימו לשדוד, לאנוס ולטבוח את אחרוני הנשים, הזקנים והילדים, הקימו מארב ללוחמים השבים.

מתוך 200 לוחמי השבט רק תריסר וחצי הצליחו להימלט. הם החלו נודדים בדרכים, מלאי שנאה ומרירות. בהיותם צעירים חזקים וגאים מחד ומלאי כעס מאידך הם הפנו את זעמם כלפי העולם, לוקחים בכוח כל מה שחפצו בו מידי מי שנראה שהמזל האיר לו פנים. עד מהרה הצטרפו אליהם עוד תריסר בני בלי בית והפשיטות האקראיות שלהם על כפרים לצורך שוד מזון הלכו וגברו והשתכללו. כעבור כמה שנים הם הפכו לכנופיית שודדי דרכים שנודעה בשם כנופיית צ'אלריאן.
הידרדרותם לא מחקה את זכר החינוך הטוב שקיבלו כילדים, לכבוד, גאווה ועזרה לחלש נותרו בליבם. על אף עיסוקם האלים הם לא תקפו עניים וניסו להימנע ככל האפשר מהרג. באופן מוזר הדבר רק הגביר את המוניטין שלהם שכן בניגוד לכנופיות אחרות, רוב קורבנותיהם נותרו בחיים כדי לספר על מעלליהם. כך יצרו לעצמם שם מטיל אימה.

לפני מספר שנים התיישבו באזור המשקיף על דרך מסחר עתיקה. הם הקימו לעצמם מספר בסיסים באזור ובתקופת עונת השיירות היו פושטים על הסוחרים העוברים בדרך ושודדים אותם. אימתם היה כה גדולה עד כי אחרי זמן קצר הפסיקו השיירות לעבור באזור והמסחר נפסק כמעט לחלוטין באותו חלק ארץ.

שווי הסחורות שעברו באותה דרך לא היה גדול אך הן היו חיוניות לתושבי החבל. הדרך חיברה בין מספר קהילות (כפרים, עיירות ושבטי נוודים). בשל התנאים האקולוגיים המיוחדים, כל קהילה התמחתה בעיסוק מסוים (גידול בע"ח, חקלאות, כרייה, מלאכה, דיג וכד'). כל מחייתם התבססה על יצוא עודפי התוצרת שלהם ויבוא של מרבית הדברים האחרים מהקהילות השכנות. המרכז שבו נפגשו כולם הייתה עיירת היריד טארישלאן (tarishlan). חיסול המסחר פירושו היה בשלב ראשון רעב ומחסור ובשלב שני נטישת מרבית היישובים באזור.

מיראנד הגיע למקום במועד פתיחת היריד השנתי בטארישלאן. הוא ביקר שם בעבר בהיותו ילד וכיוון שעבר בקרבת המקום חשב לבקר את העיר ואת מוריו וידידיו. במיוחד רצה לפגוש בשניים. הראשון היה באניר, גמד זקן, כורה שעזב את משפחתו להפוך לסתת אומן. באניר לימד את מיראנד ואחיו, רבות על ארכיטקטורה ואומנות הפיסול, השני - קאר הנמוך, איש בן גילו של מיראנד, אותו הכיר באותם ימים רחוקים, כבנו של ראש העיר (למעשה יושב ראש מועצת העיר), ילד שובב וקטן גוף שפיצה על גופו הקטן והלא מפותח בכאריזמה ופיקחות רבה, ושבזמן הקצר בו שהו במקום הפך לידיד קרוב של מיראנד ואחיו.

באניר הזדקן אך מעט ונותר קודר כשהיה בעת עבודתו (במשך רוב היום) אך נעים הליכות ברגע ששתה את הכוסית הראשונה עם מכר או ידיד. קאר הפך לאיש חסון וגבוה מאוד ומילא מזה שנה את תפקיד ראש העיר לאחר שאביו פרש לגימלאות. כששמע מיראנד על מצוקת תושבי האזור נרתם מיד לסייע. לאחר כמה ימים באוהל החלומות, נשמר על ידי שני רעיו, גיבש תוכנית והחל לבצעה.
קאר ובאניר ועוד מספר מתנדבים התחפשו למלווי שיירה ועברו בדרך מחכים להילכד על ידי הכנופייה. ההתקפה לא איחרה לבוא. הם נכנעו מיד ונלקחו בשבי. בין חפציו של קאר נטמנה מראש מפת אוצר מזויפת ובה סימון בולט "האוצר של פלאו".

כשחקרו השודדים את קאר, הוא שכנע אותם כי רכש את המפה מסוחר אלמוני שמכר אותה כיוון שאיש לא ידע לקוראה. עד מהרה הצליח לטעת בקרבם תחושה לפיה האוצר בפלאו הוא רב מכל המשוער. במקביל יצר את הרושם שהדרך לשם ארוכה ורבת סכנות ורק קבוצה גדולה וחמושה היטב תוכל לצלוח אותה. בסוף החקירה הוא "נאלץ" לגלות להם שההלך הכחול נמצא כעת בעיר והוא לבטח ידע לקרוא את המפה.

השודדים השתכנעו באמיתות דבריו, כיוון שקאר היה שחקן מעולה שכושר שכנועו אף הוגדל על ידי לחשיו של מיראנד, וכיוון שהסיפור חובר בקפידה (פלאו הייתה בעבר הרחוק במרכז אזור מכרות עשיר מאוד ושמה נשמר באגדות כמקום של עושר, מעטים כמובן ידעו כי כיום נותרו באזור מכרות פעילים בודדים וכי שנים ספורות קודם לכן רוב הכורים בכפר מתו באסון ההתמוטטות מה שהביא לסגירת המכרה הגדול והחשוב שנותר פעיל). בתום החקירה המשיכו השודדים בנוהג המוכר - הם שחררו את השבויים, כשרק בגדיהם עליהם ומזון מועט, במרחק בטוח ממקום השוד. כל הזמן הזה מיראנד עקב אחריהם כדי להבטיח שבמקרה חירום יוכל להצילם. אחרי ששבו כולם לעיר המתין בסבלנות.

השודדים שמזה זמן מה חיפשו אחר מקור הכנסה חדש, לאחר שהמסחר באזור נפסק, שלחו אליו שני נציגים - תומאן, סגן מפקד הקבוצה ודאניש הממולח, שניהל את כל מגעיה עם העולם החיצון והיה יועץ מוסמך לכל דבר ועניין. הם פנו למיראנד בחשאי והציגו עצמם כסוחרים שאספו חבורת שכירי חרב למציאת האוצר, וביקשו שיעזור להם לפענח את המפה. מיראנד ניאות להצטרף אליהם ולהובילם. בתמורה ביקש דבר אחד - כשיגיעו לפלאו עליהם לשהות במקום 3 חודשים ואז להמשיך ולמצוא את האוצר. הם כמובן הסכימו מיד (למיראנד יצא זה מכבר מוניטין של איש חכם מאוד אך בעל מנהגים מוזרים ובקשות מוזרות עוד יותר אותן היה מבקש בתמורה לעזרה).

למחרת הצטרפו מיראנד והשניים לכנופייה (שהעמידו פנים של שכירי חרב כמובן...). כעבור עוד מספר ימים של הכנות הם החלו צועדים יחד לפלאו. מיראנד לקח אותם בדרך עקלקלה במיוחד. את חודשי המסע הראשונים ניצל כדי להכיר את בני החבורה. אח"כ הוביל אותם בדכי מתלאה בהן נלחמו במפלצות חזקות, כך חזרה והתגבשה בהם תחושת הלוחמים הגאים מתקופת נעוריהם.

בדרכם הבאה פגשו מספר קהילות של בני אדם שהיו במצוקה ותחת הנחייתו של מיראנד עזרו להן. כמובן שהמסלול נבחר בקפידה בהתאם למשימות שידע כי יצטרכו לבצע בדרך. כאשר הגיעו ליעדם, כבר לא היו כנופייה של שודדי דרכים אלא חבורת לוחמים גאה ומגובשת. בגרעינה קבוצה של בני שבט צ'אלריאן שכמהו לעברם, בו שימשו כמגיני השבט ורכושו. בדיוק ברגע המתאים כשהגעגוע שלהם למשפחה ולגאווה הרבה בפרנסה ובהגנה על יקיריהם, הגיע לשיאו, הוא הביא אותם לפלאו.
פלאו של אותו זמן הייתה כפר נידח ומתפורר. לאחר שהמכרה נסגר מעט המשפחות שהגברים בהן נותרו בחיים נטשו את המקום. בכפר נותרו בעיקר אלמנות ויתומים שהתפרנסו בדוחק מחקלאות וכמה בהמות שנותרו מתקופת השגשוג.

שלושה חודשים שהו שם מיראנד ומלוויו בדיוק כפי שהוסכם. תחילה שכנו הלוחמים בצד הכפר באוהלים. אח"כ התפזרו ושכרו כל אחד חדר בבתי הכפר. בתור תשלום הם סייעו בעבודות השונות. מיראנד הכיר היטב הן את הלוחמים והן את תושבי הכפר (במהלך החיפושים אחרי דאל שהה במקום זמן רב). בעקיפין הוא "שידך" לכל לוחם את המשפחה המתאימה לו ביותר.

בטרם הסתיימו שלושת החודשים כבר נערכו מספר חתונות בכפר. כשהגיע באניר למקום (לפי בקשתו של מיראנד, ובעוברו בדרך קצרה ובטוחה בהרבה) בתום התקופה איש לא זכר את האוצר. תחת הנחייתו של הגמד הזקן החלו הלוחמים לשקם את המכרה. באמצעות הידע הרב של האומן הזקן הם הצליחו לא רק להחזירו לפעילות תוך זמן קצר אלא אפילו למצוא ולפתוח כמה מכרות חדשים. תוך תקופה קצרה הצטברו בידיהם עושר רב בצורת מגוון מינרלים ומתכות.

כאשר באניר יצא לשוב לעירו הוא ומיראנד הצליחו לשכנע כמה מהלוחמים שכבר השתקעו במקום ואף הולידו ילדים משלהם שכדאי להם לייצא את סחורתם. מיראנד סיפק להם מפות לכמה שווקים אפשריים. הוא אף הוביל את השיירה הראשונה לתחנתו הבאה - עיירת המסחר משגשגת בשם קאל. כעת היה לתושבי הכפר החדשים והוותיקים כל שהזדקקו לו - מכרות עשירים והידע לעבדם, כוח עבודה, כוח הגנה, שווקים למכירת תוצרתם והכי חשוב - תקווה לחיים של אושר ושגשוג.
לאחר שמכרו סחורתם בקאל החלו הלוחמים שליוו את השיירה לשוב לביתם החדש בפלאו. מיראנד ליווה אותם כברת דרך באותו בוקר אביבי. בהגיעים לצומת דרכים, נפרדו ממנו בחום, התרחקו, ונעלמו מעבר לגבעת קאלו הסמוכה. מיראנד עמד לשוב על עקביו כשראה את דאניש הממולח שב מעבר לה ומגיע למקום בו ניצב מיראנד.

כאשר שבטו נטבח, דאניש היה חתן טרי שזה עתה נולד לו לתינוק. לפי חוקי השבט הוא היה פטור מיציאה למלחמה. בגלל שהיה צעיר ושש אלי קרב הוא הצטרף בכל זאת לקבוצת הפשיטה. ערב חתונתו בפלאו, כשבא לבקש ממיראנד לנהל את הטקס, הוא סיפר לו את קורותיו. לאחר הסיפור הוסיף שמעולם לא סלח לעצמו על שנטש את אשתו. לדבריו אשמתו הייתה רבה יותר מצעירים אחרים שעזבו את משפחותיהם כדי "לזכות בתהילה" - רוב בני שבטו היו אנשים תמימים, פשוטים וישרים, הצעירים המעטים היו מתים בהתקפת האורקים לו נשארו מאחור עם הנשים והילדים. הוא לעומתם היה ערמומי וממולח. תמיד היה ויהיה בטוח שאילו נשאר במחנה היה יכול להציל לכל הפחות את אשתו, ילדו רבים אחרים.

באותו בוקר אביבי ליד גבעת קאלו, דאניש הודה למיראנד במילים חמות על כי הובילם לאוצר של פלאו. שנייה לפני שהסתובב, הוסיף כי הוא מצפה לתינוק מאשתו החדשה, חייך ודהר מהמקום. שנים אחר כך יגלה למיראנד כי הוא, בניגוד לחבריו, מעולם לא האמין לסיפור על האוצר הפלאי והמסתורי. מהתחלה חשד שהייתה זו מזימה להרחיקם מהמקום. שיתוף הפעולה שלו בא רק מחשש שירמו את חבריו שביסודם נותרו תמימים, פשוטים וישרים עד כדי כך שלא הבינו את מהות האוצר של פלאו.

הרפתקאות מיראנד ההלך הכחול - אחיזת שד

תארליב (Ttarli) לא היה דומה לאף קורבן של דאל. הוא היה חזק פיזית ונפשית, קשוח, קר רוח, לוחם מיומן ומתנקש מעולה וחסר מעצורים. בהיותו ילד ברח מביתו בשל התעללות מצד אביו החורג. מהר מאוד החל לנוע בדרכים והצטרף לחבורות שודדים. במשך השנים הוא נודע כלוחם ושודד מיומן. במקור לא היה אדם רע אבל נסיבות חייו הקשות הפכו אותו לאדם קשה וקר. עד שפגש בנערה כפרית יפה, ששינתה את חיו.

הייתה זאת אהבה ממבט ראשון. לאחר תקופה קצרה של חיזור, תארליב נשא אותה לאישה והתיישב בחווה קטנה שם נולדו לו מספר ילדים. הוא נהנה מחיים שקטים ומאושרים שהופרעו לעיתים נדירות על ידי סיוטים קשים, במהלכם נזכר במעלליו בעת שהיה פורע חוק. הם לא היו מספיקים כדי להפריע לאושרו, אולם הם הספיקו בכדי להסב את תשומת ליבו של דאל שבמקרה עבר במקום.
דאל נכנס לחלומותיו של תארליב והפך את חייו לסיוט מתמשך ובלתי נסבל. הוא לא ישן, הפך חסר מנוחה, עצבני ואיבד אט אט את שפיותו. ערב אחד דאל הצליח לערער את שלוותו עד כדי כך, שבעזרת מספר אשליות הצליח להביאו לרצח אכזרי של אשתו וילדיו. כדרכו, עזב דאל את תארליב לנפשו מאותו רגע, כשהוא יודע שכאשר הלה ישוב לשפיות הוא יבין מה עשה וכך סבלו יהיה מושלם.

אך תארליב היה שונה מכל קורבן של דאל. חזות האיכר השליו והרך שראו כולם הייתה חזות בלבד. בפנים הוא נותר הילד הקשוח, חסר האשליות שהחיים לימדוהו שכדי לשרוד עליו לפעול כל הזמן בפיקחות וחוסר מעצורים, לפגוע כל הזמן כדי להימנע מפגיעה. דאל הסיר את מעט המעצורים שעוד נותרו בו. תארליב הקדיש את חייו לנקמה. במשך שנים נדד וחיפש אחר הסיבה לטירופו. לאחר שגילה אותה, הוא נדד שנים נוספות בחיפוש אחריה. בשלב זה פגש אותו מיראנד.

תארליב כמעט נואש מחיפושיו כאשר עבר בבראנג'י ושמע על הרועה הצעיר הרואה דברים נסתרים. הוא ניסה להיעזר בעבר במטילי לחשים, חלקם אמיתיים וחלקם שרלטנים, אולם איש לא היה מספיק חזק כדי לחדור את ההגנות הקסומות של דאל המסוות את מיקומו.

מיראנד הצליח. תוך כדי כך הוא זכה להציץ לנשמתו הפגועה של תארליב. בתוך אותו מקום קר וקשה שהייתה נפשו הוא הבחין במשהו אחר. פינה קטנה ורכה בה לא הבחין איש מעולם מלבד אשתו המתה. פינה קטנה שאילו נשתל בה הזרע הנכון, וניתן לו הטיפול הנכון ניתן היה להופכו לעץ חסון שיכסה על כל השאר ויהפוך אותו לאיש טוב ומטיב. מיראנד ראה שהמקום היה כה חזק עד כי לא אבד גם אחרי האירוע הטראגי שעבר והחליט ליטוע בו שוב זרע תקווה. אולם קודם לכן היה צורך להסיר את השד האוחז בו.

מיראנד שכנע את תארליב שהוא לא יודע את מיקומו המדויק של דאל, אבל יוכל להתחקות אחרי עקבותיו ולהוביל את תארליב אליו. כך שכנע אותו לקחת אותו עימו למסע. במשך חודשים רבים נעו השניים בדרכים. כל הזמן הזה מיראנד עזור לנפשו הפגועה של תארליב והכין אותו למפגש ולמה שיבוא אחריו. כשהרגיש שתארליב מוכן, הוא חיכה לרגע המתאים וסגר על דאל.

דאל היה עסוק באחד מתחביבו האהובים - מרדף ממושך אחרי חיה חסרת ישע, כאשר תארליב ומיראנד הפתיעו אותו. דאל היה שדון קטן במיוחד, מרושע במיוחד וחזק במיוחד, אולם הפעם היוזמה לא הייתה בצדו. מיראנד בחר ברגע הכי פחות מתאים מבחינתו, כיוון שהשתמש במרבית לחשיו באותו יום. כמו כן מיראנד דאג לחזק מאוד את עצמו ואת תארליב באמצעות לחשיו שלו ואף בירך את נשקיהם. בנוסף לכל אלה הם גם הצליחו להפתיע אותו - תארליב היה זה שהיכה את המכה הראשונה ומעט מאד יצורים בני תמותה יכלו לשרוד את מכתו הראשונה של זה.

דאל היה באמת בעל עוצמה נדירה והוא השיב מלחמה, גם בהיות אחוז בלפיתת החנק של תארליב. הוא אף הצליח לפצוע את תארליב קשות וכמעט להורגו במהלך הקרב. ומיראנד נאלץ לרפאו באמצע הקרב כדי להשיב לו את כוחו. למרות כוחו, דאל היה עדיין בן תמותה. הוא אומנם נמנה על בני התמותה המועטים שיכלו לשרוד את מכת ההפתעה של תארליב, אך אפילו כוחו לא עמד לו כדי להחזיק מעמד בקרב ממושך אחר כך. בסופו של דבר תארליב הכריע אותו והרגו.

כשמיראנד הפנה ראשו אל תארליב לאחר שווידא את מותו השד בעזרת טקס שכלל טיהור ושפיכת מים קדושים. הוא ראה שהלה היה מוטל על הקרקע עם מבט זגוגי בעיניו. מיראנד הודה לעדריאד על שנתנה לו את החוכמה להכינו במשך חודשים לפני הקרב. לאחר הסבל שעבר, אחיזתו של השד בו, בדמות הרצון לנקמה היה כל מה שהשאירו בחיים. אילו לא היה מכין אותו מיראנד מראש, תארליב היה מתפרק לחלוטין לאחר שהיה הורג את דאל.

מיראנד הרים את תארליב בעדינות, והוביל אותו אל בראנג'י. שם הפקיד אותו בידיה של ראניה. הוא ידע כי תשכיל לרפאו ולטפח את הזרע שהטמין בנפשו. כעבור מספר חודשים השניים נישאו. בעזרת הכסף שתארליב אסף בנדודיו, הם הקימו פונדק ובית מחסה ליתומים. כשמיראנד ביקר אותם כעבור שנים וראה את אושרם ואהבתם, הוא הודה לעדריאד שהפגישה אותו עימם ונתנה בידיו את ההזדמנות לעזור להם להיוושע בגופם ובנפשם.

הרפתקאות מיראנד ההלך הכחול - מכת בכורות

בארנג'י שמיראנד פגש בעת שהביא לשם את ראניה וילדיה לא דמתה כלל לכפר התוסס ומלא החיים שזכר בעת שהוריו עבדו בסביבה כשהיה ילד. צל קודר ומאיים החשיך את שמי האזור וניכר היטב בלבות האנשים. אייאח לא הסתיר ממיראנד את ההסבר למצב.

מספר שנים קודם לכן, הגיעה לאזור כנופיית אורקים בראשות אוגר חזק ואכזרי. לילה אחד, בעת שכל תושבי הכפר נאספו יחד כדי לחוג את סיום הקציר, הם הצליחו בעזרת מעשה כשפים לא ברור להרדים את כל תושבי הכפר. כאשר הללו התעוררו, הם גילו כי האורקים חטפו ילד אחד מכל משפחה.

מספר ניסיונות לאתר את מקום השבי עלו בתוהו והסתיימו רק בהריגתם של כמה מבני הערובה והטלת ראשיהם אל תוך בית הוריהם. עד מהרה התבססו האורקים באזור ושעבדו את הכפריים בעזרת האיום לחסל את בניהם. הם ניצלו אותם כעובדי כפייה, כמקור למזון ואף אילצו אותם לסייע להם באיסוף מידע על שיירות מסחר העוברות במקום לצורכי שוד.

אייאח לא היה אותו הר אדם, זקוף, גאה ומלא ושמחת חיים שמיראנד זכר. לא היה זה אותו דוד חביב שהטיל אותו אין ספור פעמים באויר בהיותו פעוט, שבקרבתו תמיד היו ילדים, אותם הקסים בתעלולי זריזות ידיים ולהטוטי ליצנות אחרים. אייאח שראה לפניו היה רזה, בעל פנים נפולות, גב שחוח ופנים קודרות ועצובות מלאות קמטים של צער וזקנה ללא עת שקפצה עליו. הוא עדיין היה אמיד במונחי הזמן והמקום אבל העושר האמיתי שלו - שמחת החיים, אבד.

מיראנד היה נחוש בדעתו לשנות את המצב. הוא הקים לו אוהל חלומות בצומת הדרכים מחוץ לכפר. 3 ימים ו-3 לילות שהה שם כשראניה הגאה ניצבת בפתח האוהל שומרת את גופו, ואייאח הנאמן שוהה עימו בתוכו מגן על נפשו. בסוף אותם ימים ארוכים ידע מיראנד את כל שביקש לדעת באותו זמן ומקום.

ראשית דאג לנטרל לכמה ימים את מרגלי האורקים. הוא עשה זאת בעזרת לחשים, שוחד, ומעשי תרמית אותם ביצע בסיועם של אייאח, ראניה ומספר מכרים נאמנים. בתוך יום אחד המרגלים מבני הכפר "נשלחו" למשימות במרחק מספר ימים מהכפר; הצופים האורקים הקבועים הושקו לשוכרה; מספר עכברים וצפרדעים מכושפים "נטרפו בשוגג" על ידי חיות בית שונות.

כאשר היה בטוח שאיש אינו צופה בהם, אסף מיראנד את אנשי הכפר כדי לזרוע בהם תקווה. הוא קיבץ אותם בתואנה שמנהיג האורקים מבקש מהם להיאסף והם צייתו. בתחילה חשש שמא מישהו לא יבוא, אולם כשראה שכולם באו וכשהביט אל ליבם ידע כי הצליח. בסוף אותו ערב ארוך, האור חזר לעיני אנשי בארנג'י כשסוף סוף הם חשו כי הם יכולים לשנות את מצבם.

בחסות החשיכה של היום למחרת, הוביל מיראנד קבוצת פשיטה על המערה בה הוחזקו ילדי הכפר. הוא הצליח לגרום לשומרים לצאת אחד אחד החוצה, בכל פעם באמצעות תחבולה אחרת. כל פעם שיצא שומר הוא הכניע אותו באמצעות לחש והרגו. כאשר נותרו בפנים רק שני שומרים ערים הקבוצה פרצה פנימה והכריעה אותם בסערה ואז נכנסה למגורים והרגה את השומרים הנותרים שבקושי הספיקו להתעורר.

כאשר הילדים היו במקום בטוח מיראנד ערך את אנשיו והבעיר את המקום. עיקר הכוח של האורקים בפיקוד האוגר חשו למקום שעה קצרה אח"כ ונפלו במלכודת שטמנו להם. הם נכנסו לאזור שהוטמנו בו מבעוד מועד יתדות מחודדות בקרקע והסוו. באותו רגע פתחו אנשי הכפרים שהיו ערוכים מסביב, במטחים של אבני קלע, חניתות וחצים.

כמה אורקים מתו במטחים הראשונים, כמה אחרים ברחו. רוב האורקים נפגעו אולם נותרו מקובצים סביב מנהיגם האוגר והסתערו על אחת מקבוצות הכפריים. מיד עם הגיעם לכדי צעדים ספורים מהם, הניפו הכפריים קלונסאות שהכינו מראש והציבום מול המסתערים. אורקים לא מעטים מתו בגל הראשון וכמה נוספים נמלטו. אנשי הכפרים סגרו על האורקים הפצועים והמבוהלים מכל הכיוונים וטבחו בהם. אולם האוגר נראה כלא פגוע כלל, וכל עוד הוא נלחם גם אנשיו המשיכו להילחם.

יותר מכך, האוגר החל הורג כל מי שהתייצב מולו. לרגע נראה היה שכיוון הקרב משתנה. האורקים החלו מקבלים השראה ממנהיגם ונלחמים בעוז והכפריים החלו מהססים. אז התייצבו אייח ומיראנד בפני האוגר. אייאח, נושא נשק שבורך על ידי מיראנד היה הראשון שפגע באוגר, ומכיוון שהיה איש חסון פגיעתו הייתה קשה. אך למרות חוסנו הוא לא היה איש מלחמה, כשהאוגר פנה אליו, הוא הפילו בקלות ועמד להורגו. שנייה לפני שהנחית את המכה הקטלנית הטיל עליו מיראנד לחש שגרם לו לקפוא במקום למשך שנייה. הזמן הזה הספיק לאייאח לקום ולהרוג אותו במכה. עם נפילת האוגר האורקים זרקו את נשקיהם ונכנעו. כך נושעה בארנג'י.

הרפתקאות מיראנד ההלך הכחול - בת הכורים

ראניה (Ranye) הייתה בת למשפחת כורים. אביה היה כורה וכך גם סביה מצד שני הוריה. תשעת אחיה היו כולם כורים. כל חייה גדלה בכפר הכורים פלאו (plau), ליד מכרה פלאו, וכשהגיעה שעתה להינשא היה ברור כי תינשא לכורה. לא היו אלה נישואים מאהבה אלא נישואי נוחות כלכלית בשידוך, אבל עם השנים למדה ראניה לחבב ואף לאהוב את בעלה. נולדו לה שלושה ילדים והיא הייתה מאושרת בחלקה. עד שהגיע דאלשנאראזמור (בקיצור דאל).

דאל היה שדון קטן במיוחד, מרושע במיוחד וחזק במיוחד. עוצמתו לא באה לו מגודלו או כוחו הפיזי אלא מיכולתו להטיל לחשים, להסוות את עצמו, ומחסינותו הכמעט מושלמת מנשקים רגילים ומיני לחשים. דאל התמחה בהבאת אנשים לחורבן טראגי באמצעות מניפולציות מתוחכמות המבוססות על אשליות מורכבות. היה זה הוא אשר הביא לאסון הנורא ולסגירת מכרה פלאו.

איש לא יודע מה קרה בדיוק באותו יום, אבל בסופו כמעט כל הכורים (כולל אביה של ראניה וכמה מאחיה) נקברו במכרה בעודם בחיים. בעלה של ראניה היה אחד הראשונים שחשו שמשהו אינו כשורה. הוא רץ אל תוך אזור האסון ותוך סיכון חייו הצליח לעכב את ההתמוטטות די זמן כדי לאפשר לכמה כורים לצאת. גם הוא נקבר תחת ההריסות והיה אמור למות אלא שדאל הוציא אותו ודאג שייראה כאילו לא נשרט. דאל גם דאג שבתוך כל המהומה הניצולים המעטים שיצאו בחיים מהמכרה יראו את דמותו של בעלה של ראניה מפיל קורה מרכזית אשר הביאה להתמוטטות ואף דוחף כמה מחבריו עמוק לתוך אזור ההתמוטטות ואל מותם.

הכפר לא התאושש מהמכה. המכרה ננטש. המשפחות האבלות שאיבדו באחת את פרנסתן ואת יקיריהן הפנו את האשמה כלפי בעלה של ראניה. ערב אחד הם צרו על ביתו עם לפידים. הוא ידע שאם לא ייצא אליהם הם ישרפו את ביתו. לכן הוא יצא. לאחר מותו ההמון שרף את הבית. ראניה וילדיה נמלטו בעור שיניהם, כשהם, מוכים, מבוזים, וחסרי כל. כך פגש בהם מיראנד בשעה שהתלוו לאורחת סוחרים קטנה בדרך למקום חדש בו יוכלו לפתוח דף חדש.

מיראנד חיבב וכיבד את ראניה מהרגע הראשון. למרות שנעה עם ילדיה ברגל, כקבצנית בשולי השיירה, ולמרות מצבם הדל, היא שמרה על ארשת כבוד כל הזמן. כאשר נפגשו, מיראנד היה פצוע מהיתקלות עם מספר אורקים. היא מיד עזרה לו, וחלקה עימו את פת לחמה הדל. בימים הבאים, מיראנד חקר אודותיה ושמע את סיפורה מהסוחרים. הוא הבין מיד שסיפור הזוועה על "המכשפה שבעלה רצח בדם קר את חבריו ומשפחתו" לא מתאים לאותה אישה גאה ואצילה.

כאשר פשטו אורקים על השיירה ומיראנד הבין שהם רבים מכדי שיוכל להתמודד איתם, ניסה להציל את ראניה וילדיה. הוא רץ אליהם, ובחסות המהומה הוביל אותם הרחק מהמקום. כמה אורקים שמו לב לנסים ודלקו אחריהם. מיראנד הצליח להפילם ולהניסם באמצעות לחשי הקסמה והפחדה ולהתרחק מהמקום.

לאחר כמה ימי צעידה הם הגיעו לכפר בארנג'י (barnji). בכפר זה גר אייאח (ayakh), מגדל בקר אמיד שהרבה להעסיק את הוריו של מיראנד ועימו היו ביחסים מצוינים. מיראנד ניצל את קשריו ושיכן את ראניה באחת מחוותיו של אייאח בתור מנהלת משק בית. הוא רצה לשוב על עקבותיו עוד באותו יום כדי לנסות ולבדוק אם מישהו מהשיירה ניצל, אולם אייאח הניע אותו מכך.

הרפתקאות מיראנד ההלך הכחול - המחלה והרוח

זמן קצר לאחר פרידתו ממשפחתו, נקלע מיראנד לאזור הכפר טארמין ופגש במשפחת איכרים שנעה הרחק מהכפר על קרון, כשכל רכושה עימה. הסתבר לו שאחד מילדיה, מארקון, חלה במחלה מסתורית, דמוית אבעבועות רוח. המרפאים המקומיים נואשו מלעזור ונוצר חשש שהוא ידביק את כל הכפר, לכן בלחץ הזקנים בני המשפחה ניאותו לעזוב את הכפר וביתם נשרף.

מיראנד ניסה לרפא את הילד באמצעים המיידים שעמדו לרשותו אולם נכשל. הוא התלווה למשפחה וכל הזמן הגה בבעיה וחקר אותה. בזכות מחקריו וכמה הנחיות ותובנות שקיבל מעדריאד, הוא הגיע לשורש הבעיה - לא היה מדובר במחלה רגילה.

מארקון גם הוא לא היה ילד רגיל בן תמותה. בתווי גופו דמה לחצי אלף, בדיקה נוספת העלתה כי לא היה חצי אלף רגיל. מתחקור עדין של הוריו, הסתבר שהוא אסופי שננטש על מפתן ביתם עטוף בבגדי פאר ונושא חותם עתיק. מיראנד הכיר היטב את כל האגדות על מכשפים ושדים רבי עוצמה שמתנקשים בבני תמותה בעזרת המחלות הקדמוניות. במיוחד עזר לו סיפור ששמע ממשפחת קרקס נודדת, כיצד שניים מבניה, יאנור ובאהאי, גם הם ילדים מיוחדים, חלו במחלה דומה והתגברו עליה.

מארקון חלה באחת מאותן מחלות עתיקות ורבות עוצמה. מהסוג שממנו יצאו רבות מהמחלות הטבעיות. היא יותר דמתה לישות על טבעית מאשר תופעה פיזית. מיראנד הבין מיד שעליו לעזוב כמעט לחלוטין את הטיפול בסממנים הפיזיים, ולהתרכז בנפש (בדיוק הפוך ממה שהוא או כל מטפל אחר עושים בעת טיפול ראשוני במחלה).

הוא הקים אוהל חלומות ולקח את הילד לתוכו למשך 10 ימים ו-10 לילות. הוא נכנס לסיוטים של הילד ועזר לו להיאבק בכל מה שנמצא שם. יחד השנים התגברו על מכשולים רבים - סופות חול שאיימו לקרוע את בשרם מעליהם, נהרות לבה שכמעט ושרפום חיים, שטפונות עזים, התקפות של מפלצות נוראות ועוד ועוד. בנחישות ותבונה הם הדפו התקפה אחר התקפה. יחד עצרו נשימתם כשנדרשו לכך עד כי ריאותיהם חשבו להתפקע, הם נצמדו אחד פעמים רבות ועצמו עיניהם ונתנו לליבם להוליכם הרחק מהסכנה. זימנו את כוחם הנפשי, ואומץ ליבם בצורת חפצים ובעלי ברית קסומים שבאו וסייעו להם.

בתום עשרת הימים הם הגיעו לשיא. מיראנד הכיר את המקום מהאגדות. הם הלכו צמודים יחד כשלפתע האדמה סביבם הפכה ללבה רותחת. מתוך השמיים הופיע שד איום ותקף אותם. מיראנד קרא לילד בשמו האמיתי - דאלוראן בן קארנליש בן נאל, בן באן החכם. הוא סיפר לו כיצד אבי סבו היה זה ששתל את ענף עץ הנארזי הראשון והזכיר לו שמגבלותיו הן יתרון המחכה להתממש. הילד אכן לא היה ילד רגיל, הוא חייך וירק בעינו של השד. בעומדו זקוף כיוון את כל כולו ללבה הרותחת ויצר ממנה סוסת אש ברודה ענקית. הוא אסף עננים והכניסם אל מתחת לרגלי השד, מגבש אותם לכדי מוצק. הסוסה, זינקה זינוק אדיר ורמסה את השד ברגליה, בועטת ומבטשת אותו עד כי נעלם.

מיד אח"כ יצאו השניים מעולם הסיוטים, מיראנד התעורר והילד החל ישן לראשונה מזה חודש שינה שלווה ומלאת חלומות נעימים. בבוקר שלמחרת חומו ירד, הוא יצא מהתרדמת בה היה שקוע, והחל מחלים.

משפחת הילד שבה לכפרה ומיראנד נפרד מהם והמשיך בדרכו. מעתה ואילך בכל פעם שפגש חולה הוא ניגש ראשית לטפל ברוחו ורק אחר כך בגופו. בזכות אותה תובנה שלמד הפך במשך השנים למרפא רב עוצמה.

מיראנד ההלך הכחול - שנים ראשונות

מיראנד בילה את חייו בדרכים יחד עם הוריו ושני אחיו. כנער צעיר העוזר בעול הפרנסה הוא בילה שעות רבות לבדו עם העדרים עליהם הופקדו הוריו באזורי מרעה מבודדים. למרות שעבודתם הרחיקה אותם זה מחברתו של זה הם נותרו מסורים מאוד זה לזה. מינקותו ועד היום הוא קרוב מאוד להוריו ולאחיו עימם יש לו קשר מיוחד כמעט טלפתי (הם כמעט ולא זקוקים לדבר כדי לתקשר זה עם זה).

למרות אורח חייהם ומקורם הצנוע, ההורים הקפידו להעניק השכלה לבניהם. בכל פעם ששהו באזור עם יושבי קבע, הם שכרו שירותיהם של מורים פרטיים מכל מיני תחומים. כך זכו מיראנד ואחיו ללמוד מעשרות מורים שונים בכל רחבי הארץ בה נדדו (בהם כמה מהחכמים, הקוסמים, הכוהנים ובעלי המקצוע והמלאכה המפורסמים והטובים ביותר) וצברו ידע בתחומים שונים ומשונים.

מאז היותו ילד קטן הוא ראה בעיני רוחו חזיונות וחלומות משונים מהם למד המון, חלק מהם היו חזיונות לגבי דברים שהתרחשו בעתיד. ככל שחלפו השנים הוא ראה שהוא יכול לשלוט ברמה מסויימת בחלומותיו ולהשתמש בהם כדי לגלות דברים. בתחילה השתמש בכישוריו כדי לאתר כבשים טועות או להימנע מאזורים מסוכנים עם חיות טורפות. בהמשך החל מנצל את יכולותיו כדי "לטייל" בעולם וללמוד עליו.

בגיל 8 בעת שרעה עדר צאן באחו מבודד הופיע לפניו זקן בשם - לאהתומגאלתה (lahatumgalta). הוא הציג עצמו כמורה ומאמין של עדריאד והחל מדריך אותו בפיתוח כישוריו. במשך השנים הוא נפגש עם מיראנד בכל פעם שהיה לבדו (בד"כ בעת רעיית צאן). הוא לימד אותו לשלוט יותר טוב כישוריו המיוחדים ולהטיל לחשים. לפני כשנתיים הוא נפרד ממיראנד בעת שיצא למסע ארוך ומאז הם לא נפגשו.

מיראנד חושד בכך שמורהו אינו איש רגיל אלא יותר מכך אבל איך שהוא בגלל אופיו ובגלל מה שלמד זה לא נראה לו מהותי - בעולמו הרוחני ולפי השקפת עולמו הודאות היחידה היא אי הודאות. הוא מבין שהכל סובייקטיבי והאמת היא בעיניי המסתכל ושלמעשה אין מציאות "אובייקטיבית". מכאן שהשאלה האם מורהו לאהתומגאלתה הוא אדם ממש בשר ודם שהוא אכן פגש או שמא הוא דמות מחלום בהקיץ או כל דבר אחר אינה חשובה. הם נפגשו, דיברו, הוא למד ממורו וזה מה שחשוב. קיומו הגשמי או מהותו של מורו אינה חשובה.

יום לאחר פגישתו האחרונה עם מורו, רעה מיראנד את עדרו ביער ארזים עתיק ומבודד. לפתע ראה צביה יפיפיה שקראה לו לבוא אחריה. הוא עקב אחריה בקושי משיג אותה (נראה היה שהיא מרחפת באויר). בשלב מסוים היא נעלמה והוא מצא עצמו עומד בפני עת ארז כביר מימדים ועתיק. אחד מענפיו היה משונה - צבעו היה כחול ומרקמו היה דומה לזה של אלמוג. בשנייה בה עיניו של מיראנד ראו את הענף ניתקה ממנו שלוחה ונפלה הישר לתוך ידו שכאילו נשלחה מאליה. באותו הרגע הוא ראה חזיון שסיפר לו על מקור הענף. מיראנד נושא את הענף כמטה בעזרתו הוא משתמש להטיל לחשים. מאותו יום החל ללבוש צבעי תכלת וכחול.

לאחרונה החל מיראנד (יחד עם אחיו) להרגיש "קוצים בתחת". כשאחיו החלו נודדים כל אחד לדרכו, מיראנד רצה לצאת לדרך איתם. כך הרגיש גם לגבי עזיבת הוריו, אבל במהלך טקס צומת החלומות הוא קיבל חזיון המורה לו לצאת לכיוון ההפוך מזה של הוריו ואחיו. מיד לאחר עזיבתם של והוריו, החל מיראנד נודד לכיוון האחר.

ראנדמי קלרניש הטרול

אחותו התאומה של מיראנד נקראת ראנדמי (randmy). היא אישה גבוהה, 1.84, רזה וחטובה, עיניים כחולות, שיער שטני גלי וארוך המגיע עד הברכיים. עור בהיר. מכשפה וקוסמת של עדריאד. דומה מאוד באופייה למיראנד בכמה הבדלים - היא קופצנית, צחקקנית ומצחיקה, מעט יותר קלילה והרבה פחות צפויה ומתוכננת בדבריה ומעשיה.

כמה ימים לפני שהוריו הצטרפו למשלחת של נאוגרין, ראנדמי יצאה בעקבות קלרניש אהובה.

ראנדמי קלרניש הטרול -

קלרניש (kelernish) הוא אציל ברברי, בן למשפחה שממנה יצאו בהיסטוריה הרחוקה מספר שליטים שאיחדו את שבטי הערבה ויצרו אימפריות קצרות חיים. כיום הם נודדים בקרב השבטים עם רכושם הרב. לפני מספר חודשים יצא קלרניש בראש משלחת שהובילה עדר בקר גדול למכירה בעיירה שבסביבתה שהו ראנדמי ומשפחתה כמה חודשים לפני שנפרדו דרכיהם.

ראנדמי רעתה עדר עזים קטן בגבעה מבודדת, מרחק כמה ימים מהעיר, חלק מעדר גדול שהוריה הופקדו עליו. קלרניש רדף אחרי כמה בני בקר טועים בקרבת אותה גבעה. הם נפגשו, ומיד מצאו חן אחד בעיני השני. לאחר כמה שעות של חילופי דברים נעימים קלרניש הבטיח לחזור לאחר שימכור את העדר והמשיך בדרכו.

במרחק קטן מהמקום הותקף על ידי טרול. הוא הורה לבני לוויתו לסגת כשהוא מחפה עליהם. ראנדמי הגיע למקום בעקבות קולות הקרב, מצוידת בשתי צפחות גדולות של שמן לבערה שחוש נבואי הורה לה לקחת עימה באותו בוקר. הטרול היה עסוק בלתקוף את קלרניש שהצליח לחמוק מרוב מכותיו אבל החל מתעייף ונפגע. ראנדמי השליחה את הצפחת על הטרול והבעירה אותה. הטרול שספג נזק רב נפנה אליה והחל תוקף אותה כשהיא מצליחה להתחמק מרוב מכותיו בזכות לחשיה רבי העוצמה. קלרניש עלה על סוסו והחל מתרחק.

לאחר כמה שניות של קרב, הטרול הצליח להצמיד את ראנדמי לעץ גדול ומבודד והחל עוקף את הגנותיה ופוגע בה אנושות. שנייה לפני שהנחית מכת מוות, קלרניש הסתער עם סוסו מאחור עם חניתו, פילח את צואר הטרול ושיפד אותו אל תוך העץ מעל ראשה של ראנדמי. ראנדמי שכמעט נמחצה מעוצמת הכוח שבה ניתך הטרול והוצמד לעץ, החליקה הצידה, הטילה על הטרול את הצפחת השניה והתמוטטה מפצעיה. קלרניש הבעיר את הטרול הכמעט מת והרגו סופית. אחר כך ייצב את ראנדמי הגוססת ודהר איתה על העיירה הקרובה בתקווה למצוא מרפא.

לקראת ערב פקדה אותם סופת גשמים. קלרניש הניח את ראנדמי מתחת לסלע גדול והגן עליה מפני הגשם באמצעות סוסו וגופו. בבוקר הוא המשיך בדהרה, הגיע לעיר והפקיד אותה אצל הוריה. כל הזמן הזה כשראנדמי נעה בין עולם החיים למוות הוא דיבר אליה, שר לה ועודד את רוחה.

בימים הבאים החלימה ראנדמי מפצעיה. כשהיא התעוררה היא רצתה להיפגש עם קלרניש אולם התברר לה שהוא לקה במחלה קשה ונלקח על ידי אנשיו בחזרה אל ביתו שכן הם לא סמכו על מרפאי המקום ורצו להחישו למרפא משלהם. ראנדמי אספה את חפציה ויצאה בעקבותיו כשהיא מפצירה באחיה ובהוריה לא ללכת בעקבותיה ולא לדאוג לה.